עמ"נ 31830-03-23

תקציר

השופט דחה את הערעור לאחר ששקל בכובד ראש את כל החומר שהוגש והטיעונים של שני הצדדים. נקודת המוצא של פסק הדין הייתה תקדים אסברוק, הקובע כי יש להעביר בקשה לקבלת מעמד הומניטרי לוועדה הבין-משרדית אם יש לה סיכוי מסוים להצליח, כדי להימנע מבזבוז משאבים ציבוריים. השופטת הסכימה עם הערכת הערכאה הנמוכה יותר, כי מצבה הרפואי של המערערת והקשר שניתק עם מולדתה אינם מהווים טעמים הומניטריים מיוחדים. השאלה העיקרית הייתה האם הקשר ההדוק בין שני המערערים, ובמיוחד הקשר הנפשי עם משפחתו של המערער 2, יוצרים עילה מספקת להצלחת הבקשה. השופטת הכירה בכנות דבריהם הנרגשים של המערערת מס' 2 ובניה, ובמצגת הווידיאו שהגישו. עם זאת, השופט הדגיש כי ישראל אינה מדינת הגירה והענקת מעמד הומניטרי היא צעד חריג. השופט מצא כי המודעות לאופי הזמני של שהותה של המערערת מס' 1 בישראל במהלך תקופת מגוריה הארוכה כאן, משמעה כי הקשרים הנפשיים שנוצרו לא היוו "סיכוי ודאי" להצלחה. זאת ועוד, בחרה השופטת שלא לדון בשני מסמכים שהגישו המערערים, שכן הם לא היו חלק מהבקשה הראשונית ולא הוצגו בפני המשיב או הערכאה הנמוכה יותר. מדובר בדו"ח של עובדת סוציאלית וברשומות רפואיות הקשורות לבנו של המערער מס' 2. השופט הדגיש את הלגיטימיות של מדיניות ההגירה של המדינה ואת האופי החריג של מתן מעמד הומניטרי, והגיע למסקנה כי המערערים לא הוכיחו סיכויי הצלחה ודאית. לפיכך, הערעור נדחה, ללא צו להוצאות, והפיקדון של המערערים הוחזר להם.