בג"צ 1555/90

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לעתירה נגד הכרזה על כל שטחי ארץ ישראל כנגועים בכלבת לפי פקודת הכלבת, 1934. להכרזה השלכות מרחיקות לכת, היא מטילה חובות מחמירות על בעלי כלבים ומעניקה לרשויות סמכות להרדים כלבים שבעליהם אינם מצייתים להם. העותרים טענו כי ההכרזה אינה סבירה ודינה להתבטל, ואילו המשיב, מנהל השירותים הווטרינריים, הצדיק אותה על יסוד אופייה הקטלני של הכלבת, אפידמיולוגיה שלה ושכיחותה בארץ. בג"ץ הכיר בהשלכות הגורפות של ההכרזה, אך הכיר באחריותו של המשיב למנוע את התפשטות המחלה. בית המשפט מצא כי המשיב הפעיל את שיקול דעתו בזהירות ובסבירות, בהתחשב בסיכונים הכרוכים בכך. עם זאת, בית המשפט הציע גישה שונה לבחינה מחודשת של ההכרזה, והציע כי המשיב יוציא הצהרות מוגבלות בזמן לדיון בוועדות הווטרינריות לפני פקיעתן, ובכך יאפשר דיון חופשי יותר שאינו מושפע מהמצב הקיים. פסק הדין דחה את העתירה אך המליץ לזרז את תיקוני החקיקה כדי להקל על חומרת הפקודה. שני הצדדים הסכימו עם המלצה זו. פסק הדין הדגיש את האיזון בין האינטרס הציבורי במניעת כלבת לבין זכויות בעלי חיות המחמד, ובסופו של דבר אישר את ההכרזה אך עודד גישה פרואקטיבית ושקולה יותר לבחינה מחודשת שלה.