בג"צ 4013/22

תקציר

בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, דחה עתירה שערערה על החלטת מבקר המדינה (נציב תלונות הציבור) לפי חוק מבקר המדינה. הנציב לא מצא בסיס לטענה כי עובד, המשיב מס' 2, פוטר בשל חשיפת שחיתות בחברה ממשלתית, העותרת מדרשה, אך למרות זאת הורה לחברה לשלם לעובד פיצוי בגין ליקויים בהליך הפיטורים. בית המשפט קבע, כי הליך קבלת ההחלטות של הנציב מוגבל ככלל לבחינה אם נפלו אי תקינות, ואין הוא יכול להחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתו של הנציב לגופו של עניין. בית הדין מצא כי לנציב תלונות הציבור נתונה סמכות לברר את תלונתו של העובד, למרות שהיא נופלת בגדרו של סעיף 38(8) לחוק מבקר המדינה, המחריג תלונות של עובדי מדינה בנוגע לשירותם. בית הדין נימק את החלטתו בכך שהחריגים לסעיף זה מאפשרים לנציב תלונות הציבור להפעיל את סמכותו במקרים של פיטורים שלא כדין, דבר שנטען די הצורך במקרה זה. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי לנציב תלונות הציבור נתונה סמכות להורות על סעד כספי לפי סעיף 43(א) לחוק, אם כי החלטות אלה אינן מחייבות. בית הדין הדגיש כי הצדדים יכולים לערער על ממצאי נציב תלונות הציבור ועל פסיקתו הכספית בבית הדין לעבודה. לבסוף, קבע בית המשפט כי החלטת נציב תלונות הציבור להטיל על החברה פיצויים בגין הפרות של הליך הפיטורים אינה כה בלתי סבירה המצדיקה התערבות שיפוטית. משכך, העתירה נדחתה, והחברה חויבה לשלם את הוצאות העובדים. השופט נ' סולברג והשופט ד' מינץ הסכימו עם פסק הדין.