בג"צ 1480/01

תקציר

המקרה שלפנינו עוסק בזוג נשוי, העותר, במקור מדנמרק, והמשיב, יהודי ישראלי. לאחר שנישאו בדנמרק בשנת 1988, עלו לישראל בשנת 1994, שם עברה העותרת גיור וקיבלה אזרחות ישראלית. בשנת 1998 נסעה העותרת לדנמרק עם שלושת ילדיהם ולא חזרה. לאחר מכן הגיש המשיב תביעת גירושין ומשמורת על הילדים בבית דין רבני בישראל, ואילו העותר הגיש תביעות דומות בבית משפט דני. בית הדין הרבני הורה לעותר להחזיר את הילדים לישראל, החלטה שאושרה על ידי בית הדין הרבני הגדול לערעורים. לאחר מכן עתר העותר לבג"ץ בטענה כי בית הדין הרבני נעדר סמכות. בג"ץ דחה את העתירה בקובעו כי לבית הדין הרבני סמכות לדון בתביעת הגירושין וסמכות לתת חוות דעת לבית הדין הדני בעניין משמורת הילדים על פי אמנת האג. החלטת בית הדין הרבני הגדול נמצאה תקפה, שכן היא התקבלה בסמכות מתאימה ובהתאם לדין הישראלי. יתר על כן, בית הדין הדגיש כי מטרתה של אמנת האג היא להחזיר את המצב לקדמותו ולהבטיח את החזרתם המהירה של ילדים שהורחקו שלא כדין ממדינה. במקרה זה, החלטת בית הדין הרבני, המצהירה על החזקת הילדים שלא כדין על ידי העותר בדנמרק, משמשת חוות דעת חוקית שבית המשפט הדני צריך לשקול. בג"ץ הדגיש כי אין לראות בהחלטה קביעה של זכויות המשמורת, אשר יוכרעו על ידי בתי המשפט בישראל עם שובם של הילדים.