בש"פ 4695/10

תקציר

ניתוח משפטי של סמכות המעצר וסמכות השיפוט בהקשר של פלסטינים המוחזקים בישראל מבוא: המקרה עוסק בצומת מורכב של סמכות שיפוט צבאית, דיני הליך פלילי וסמכות מעצר הנוגעים לתושבי הרשות הפלסטינית שנעצרו בשטח ישראל. סוגיית הליבה המשפטית נוגעת לדין החל על מעצר, לסמכות השיפוט הטריטוריאלית של בתי משפט צבאיים לעומת אזרחיים, ולעקרונות המשפטיים המסדירים העברות ומעצר של אנשים המואשמים בעבירות בשטחים שנויים במחלוקת או כבושים. עקרונות משפטיים: א. הבחנה בין מסלולים משפטיים למעצר: בית המשפט מכיר בשתי מסגרות משפטיות אוטונומיות: (1) תחיקת ביטחון, ובמיוחד החוק הצבאי והתקנות החלות על שטחים הנתונים לשליטה או כיבוש צבאי, ו-(2) דיני סדר הדין הפלילי (בפרט, חוק המעצרים, התשנ"ו-1996, להלן: "חוק המעצרים") החלים בישראל. בית המשפט מאשר את העיקרון לפיו מרגע שהליכי מעצר מתחילים במסגרת משפטית אחת, בדרך כלל לא ניתן להמיר אותם או להעבירם למסגרת משפטית אחרת, תוך הדגשת עצמאותם של הליכים משפטיים אלה. b. סמכות שיפוט וסמכות טריטוריאלית: בית המשפט מדגיש את העיקרון לפיו מעצרם של תושבי שטחים פלסטיניים המבצעים עבירות בשטחים אלה נותר בסמכותם של בתי משפט צבאיים, ללא קשר לנוכחותם הפיזית בישראל. זאת מתוך הבנה כי מקום העבירה ובסיס השיפוט נעוצים בהוראות הצבאיות והביטחוניות, ולא במשפט הפלילי האזרחי של ישראל. הקצאה זו עולה בקנה אחד עם הפסיקה הכוללת את בג"ץ 6504/95 ואת פסק הדין בעניין אגיה מוחמד, הקובעים כי תושבים שנעצרו בישראל אך נאשמים בעבירות שבוצעו בשטחים כפופים בעיקר לסמכות השיפוט הצבאית. ג. תפקידו של החוק להרחבת תקנות ופסיקת EMS: פרשנות תקנה 6(ב) לחוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון), התשכ"ח-1967, וכן פסק הדין בבג"ץ סגדיה 253/88, מאשרת כי סמכות המעצר והמעצר, כאשר היא מופעלת ביחס לתושבי האזור, כפופה להוראות צבאיות. מקרים אלה מבהירים כי ניתן לעצור אנשים שנעצרו בכל מקום הרלוונטי למצב הביטחוני בהתאם להוראות אלה וכי מעצרם בישראל אינו משנה מטבעו את מעמדם השיפוטי ד. מעצר בישראל מול סמכות שיפוט צבאית: בית המשפט מאשר את העיקרון שנקבע בבג"ץ 2690/09 יש דין, לפיו מעצרם של נאשמים בעבירות בשטחים במתקני כליאה ישראליים אינו מקנה סמכות שיפוט לעבירות המיוחסות לבתי המשפט האזרחיים בישראל. במקום זאת, בתי המשפט הצבאיים שומרים על סמכות השיפוט הבלעדית, והליכי המעצר של אנשים כאלה בישראל הם בעיקר מנהליים או חקירתיים, ולא הליכים משפטיים מהותיים על-פי המשפט הפלילי הישראלי. חידושים משפטיים: הניתוח של בית המשפט מגבש ומאשר מסגרות משפטיות קיימות בנוגע לגבולות השיפוט בין המשפט הצבאי למשפט האזרחי בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא מדגיש את ההבחנה בין הליכי מעצר לבין סמכות שיפוט עניינית, ומחזק את סמכותם של בתי המשפט הצבאיים על עבירות שבוצעו בשטחים ללא קשר למקום המעצר, ובלבד שהמעצר מתבצע בתוך ישראל. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם הפסיקה והוראות החוק, ובמיוחד מחזקת את ההבנה כי מעצר בישראל תחת סמכות צבאית נותר בתחום השיפוט הצבאי, ואינו עובר למשפט הפלילי הישראלי אלא אם כן נקבע במפורש בחוק. מסקנה: פסיקת בית המשפט מעגנת את העיקרון לפיו המעצר וסמכות השיפוט של תושבי השטחים הפלסטיניים בגין עבירות שבוצעו בהם כפופים לחוק הצבאי, גם אם המעצר נעשה בתחומי ישראל. ההבחנה בין הליך פלילי על פי החוק הישראלי לבין סמכות שיפוט צבאית נשמרת, ומעצרם של אנשים כאלה בישראל אינו משנה את מעמדם המשפטי או את סמכותם של בתי משפט צבאיים לדון בעניינם. דחיית הערעור מאשרת מחדש את החשיבות של כיבוד גבולות השיפוט והמסגרות המשפטיות שנקבעו לפעולות ביטחוניות וצבאיות בשטחים השנויים במחלוקת.