ס"ע 1527-02-21

תקציר

בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, קבע כי בענייני ברירת דין חוזית, הסכמת הצדדים היא המבחן העיקרי. בהעדר הסכם מפורש, על בית המשפט לבחון את הזיקה בין החוזה לבין הדין החל על פי מבחן הזיקה המרבית, תוך התחשבות בנסיבות הספציפיות. במקרה זה הוכיחה הנתבעת, המנהל האזרחי, כי התובעת חתמה על חוזה עבודה בו צוין במפורש תחולת הדין הירדני. זאת ועוד, זהות המעביד, אופי העבודה ומיקום העבודה הצביעו על כוונת הצדדים להחיל את הדין הירדני. בית המשפט שקל גם זיקות אחרות, כגון שכרו של התובע המשולם בשקלים ותשלום מיסיו לרשות הפלסטינית, אך מצא כי הן אינן עולות על הגורמים האמורים. בכך דחה בית הדין את תביעת התובע, שכן הדין הישראלי לא חל על יחסי העבודה שלו. כמו כן חויב התובע לשאת בהוצאות המדינה, למרות שהנושא הוכרע בעבר בבתי הדין האזוריים, מה שהוביל את בית המשפט הנוכחי לראות בתביעה עניין נפרד.