ה"פ 50107-12-11

תקציר

המבקשים ביקשו לאכוף פסק חוץ כנגד המשיבים בישראל. המשיבים התנגדו לבקשה מכמה טעמים. ראשית, בית המשפט קבע כי די היה במבקשים להוכיח כי פסק הדין השווייצרי נגד המשיבים הוא פסק חוץ כהגדרתו בדין הישראלי. שנית, בית המשפט בחן האם התקיימו תנאי האכיפה הקבועים בסעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ, ופסק לטובת המבקשים בכל הסעיפים. באופן ספציפי, בית המשפט קבע כי: (1) לבית המשפט השווייצרי הייתה סמכות ליתן את פסק הדין; (2) פסק הדין היה סופי ולא ניתן עוד לערער עליו; (3) ניתן לאכוף את פסק הדין על פי דיני אכיפת פסקי הדין בישראל ותוכנו אינו סותר את תקנת הציבור; (4) פסק הדין ניתן לביצוע בשווייץ; (5) החוק השוויצרי אוכף פסקי דין של בתי משפט ישראליים, תוך קיום דרישת ההדדיות. שלישית, בית המשפט קבע כי המשיבים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח איזו מההגנות מפני אכיפה המנויות בסעיף 6 לחוק אכיפת פסקי חוץ. בפרט, דחה בית המשפט את טענות המשיבים כי פסק הדין השוויצרי התקבל במרמה, כי לא ניתנה להם הזדמנות סבירה להציג את טענותיהם וראיותיהם, וכי בית המשפט השוויצרי נעדר סמכות ליתן את פסק הדין. בבחינת הסכמת המשיבים לסמכותו של בית המשפט השוויצרי, קיבל בית המשפט ראיות ונתן תוקף לייפוי כוח משנת 1998 עליו חתמו המשיבים. לבסוף, בית המשפט הורה למשיבים לשלם למבקשים 180,000 ₪ שכר טרחת עורך דין והתיר למבקשים להגיש בקשה נפרדת להוצאות נוספות שנגרמו להם במהלך ההתדיינות.