עמל"ע 46870-06-11

תקציר

פסק הדין דן באי התייצבותה החוזרת ונשנית של המערערת לדיונים בעניינה המשמעתי הן בבית הדין המשמעתי המחוזי והן בבית הדין הארצי למשמעת. למרות שניתנו לה הזדמנויות רבות להציג את הצד שלה, היא לא הצליחה לעשות זאת, ובסופו של דבר לא הצליחה להצדיק את היעדרותה. פסק הדין מדגיש את השפעתה של אי-הופעתה, במיוחד בהתחשב בכך שהתיק עסק בהרחקתה לצמיתות מלשכת עורכי הדין בשל עבירות חמורות, לרבות שימוש לרעה בכספי לקוחות. על אף שהמערערת טענה בהמשך נגד הגינות השימועים, נדחו טענות אלה על יסוד עמידה פרוצדורלית בסעיף 14(ב) לתקנון לשכת עורכי הדין. פסק הדין מדגיש את חומרת הפסילה, לא רק לעורך הדין אלא גם מבחינת האינטרס הציבורי, תוך הדגשת האמון שניתן במשפטנים. מעשיה של המערערת הפרו אמון זה, ובהינתן הרשעותיה הקודמות, העונש נמצא הולם. ההליך המשמעתי נועד להגן על הציבור מפני עורכי דין לא אתיים, והעבירות מצדיקות הרחקה לצמיתות, שבדרך כלל ניתן להימנע ממנה רק במקרים חריגים. לפיכך, הערעור נדחה וההחלטה ניתנה בהעדר הצדדים המעורבים.