ת"א 46097-11-10

תקציר

התובעת תבעה את הנתבעים לפיצוי כספי לאחר שננשכה לכאורה על ידי כלבם ונפצעה. הנתבעים הכחישו כי כלבם נשך את התובע וטענו כי גם אם כן, מעשיו של התובע עצמו תרמו לאירוע. השופט מצא את עדותו של התובע בלתי עקבית ובלתי אמינה, בעוד גרסת הנתבעים לאירועים הייתה אמינה. לדברי השופט, כל הכלבים המעורבים, כולל של התובע, שוחררו. בין כלבם של הנתבעים לבין כלבו של התובע שררה מתיחות, שהובילה לעימות. התובעת ניסתה להפריד בין כלבי הלחימה באמצעות הצמדת רגלה ביניהם, ובמהומה שהתפתחה היא ננשכה ברגלה. עם זאת, לא ניתן היה להוכיח מעבר לכל ספק כי כלבם של הנאשמים היה המבצע היחיד של הנשיכה. למרות האחריות המוחלטת לבעלי הכלבים, השופט ראה בתובע אחראי ל-70% מהנזק שנגרם. התנהגותה של התובעת, שכללה מתן אפשרות לכלביה לשוטט ללא רסן והתגרות בכלב הנתבעים, היוותה אשמה תורמת. השופט פסק לתובע פיצויים בסך 12,000 ₪, מתוכם ישלמו הנתבעים רק 30%, בסך 3,600 ₪. סכום זה היה אמור להיות משולם תוך 45 יום, אחרת הוא יצבור ריבית. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו המשפטיות, ופסק הדין ניתן שלא בפניו ב-23 בספטמבר 2012.