עת"מ 29393-11-12

תקציר

המחלוקת בין העותרים למשיבים נסובה סביב היתר בניה שניתן למשיבים 1 ו-2 על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה (המשיבה 4) ואושר על ידי ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה תל אביב (המשיבה 3). ההיתר מתייחס לבניית יחידת דיור נוספת, מחסן ושתי חניות לא מקורות על חלקת קרקע שהוחכרה במשותף על ידי העותרים והמשיבים 1 ו-2. העותרים טוענים כי ועדות התכנון לא היו צריכות לתת את ההיתר בשל סכסוך קנייני בלתי פתור בין הצדדים. לטענתם, כל עוד מחלוקת זו נותרה בלתי פתורה, כל בנייה במגרש מחייבת הסכמה של כל בעלי הזכויות, שלא התקבלה. עם זאת, המשיבים 3 ו-4 ביססו את החלטתם על פסקי דין קודמים של בית המשפט ועל טענותיהם הקודמות של העותרים עצמם, אשר הכירו בזכויות הקנייניות של שני הצדדים בחלקה. בית המשפט דחה את העתירה מכמה טעמים. ראשית, היא מצאה כי העתירה הוגשה באיחור בלתי מוצדק, שגרם לשינוי לרעה במצבם של המשיבים. שנית, בית המשפט קבע כי הצלחתם הקודמת של העותרים בקבלת היתר בניה והתנהלותם בגידור שטחם תומכים בעמדת המשיבים. קודם לכן טענו העותרים כי ועדות התכנון אינן צריכות להתערב בסכסוכי שכנות וכי היעדר הסכמה מראש של כל בעלי הזכויות רק מאפשר התנגדות ולא איסור. בנוסף, הדגיש בית המשפט כי הסוגיה הקניינית כבר הוכרעה בפסקי דין קודמים, ורשויות התכנון לא נדרשו להתעמק בתביעות בעלות מורכבות. לבסוף, ציין בית המשפט כי הצדדים היו מרוויחים מנקיטת הליך פירוק שיתוף פורמלי לבירור זכויות וחובות. העתירה נדחתה ללא הוצאות בשל הדיונים הממושכים והמחלוקות בין הצדדים.