ב"ל 46914-10-19

תקציר

במסגרת פסק דין זה, בית הדין האזורי לעבודה בנצרת דן בערעורו של מרסל רוזן על החלטת הוועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי, אשר קבעה למערער נכות בשיעור של 10% בגין טינטון, אך דחתה את עררו לעניין ליקוי שמיעה וקבעה לו 0% נכות בגינו. **הרקע העובדתי:** המערער הוכר כנפגע עבודה עקב ליקוי שמיעה וטינטון. ועדת הרפואית מדרג ראשון קבעה לו 0% נכות. על החלטה זו הוגש ערר. הוועדה הרפואית לעררים, אליה הגיע התיק, דחתה את הערר לעניין ליקוי השמיעה וקיבלה אותו חלקית לעניין הטינטון, תוך קביעת 10% נכות. הערעור לבית הדין האזורי התמקד בעיקר בסוגיית ליקוי השמיעה. **טענות המערער:** המערער טען כי הוועדה שגתה בכך שלא נימקה כראוי מדוע אינה מעניקה אחוזי נכות בהתבסס על בדיקת השמיעה מיום 19.1.2018. כמו כן, טען כי הוועדה התבססה על בדיקת שמיעה מיום 16.10.2018, אשר ממצאיה (ממוצע תדרי דיבור 18 דציבל מימין ו-23 דציבל משמאל) אינם עומדים בדרישות להכרה בירידה בשמיעה כפגיעה בעבודה לפי סעיף 84א' לחוק הביטוח הלאומי. בנוסף, טען כי בדיקת השמיעה מיום 19.1.2018 (סף ממוצע תדרי דיבור מימין 23.33 ומשמאל 26.66) מציגה ממצאים שונים, אשר היה על הוועדה להתבסס עליהם ולקבוע בגינם 5% נכות. המערער ביקש להחזיר את העניין לוועדה להחלטה מחדש. **טענות המשיב (המוסד לביטוח לאומי):** המשיב טען כי הוועדה בחנה את כל המסמכים הרפואיים ובדיקות השמיעה. הוועדה מצאה כי בדיקת השמיעה מיום 16.10.2018 הראתה ממצאים של 18 דציבל מימין ו-23 דציבל משמאל, ובדיקת ה-19.1.2018 הניבה תוצאות דומות. לדעת הוועדה, תוצאות שתי הבדיקות מובילות לאותה מסקנה רפואית, המזכה ב-0% נכות לפי התקנות. המשיב הדגיש כי פענוח בדיקות שמיעה הוא עניין רפואי שאין להתערב בו, וכי החלטת הוועדה מובנת, מנומקת ומושתתת על בסיס רפואי בלבד. **המסגרת הנורמטיבית:** בית הדין עמד על כך שסמכותו בערעורים על החלטות ועדות לעררים היא בשאלות משפטיות בלבד, כאשר אינו מוסמך להתערב בקביעות רפואיות מובהקות של שיעור נכות וסעיפי ליקוי, שהן בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה. עם זאת, הוועדה מחויבת בחובת הנמקה המאפשרת ביקורת שיפוטית. **דיון והכרעה:** בית הדין בחן את טענות הצדדים ואת פרוטוקול הוועדה. הוועדה ציינה כי הקשיבה לדברי העורר ובא כוחו ועברה על בדיקות השמיעה מיום 19.1.2018 ו-16.10.2018. היא ציינה כי לפי הבדיקה העדכנית (16.10.2018), סף השמיעה הממוצע בתדרי הבנת הדיבור היה 18 דציבל מימין ו-23 דציבל משמאל, וכי בבדיקה מ-19.1.2018 התקבלה תוצאה דומה. הוועדה קבעה כי בגין ליקוי השמיעה, נכותו היא 0% לפי סעיף 72(1)א'(2), ובגין הטינטון התמידי נקבעה נכות של 10% לפי סעיף 72(4)(ד)II. בית הדין קיבל את טענת המשיב כי פענוח בדיקת שמיעה הוא עניין רפואי המסור לשיקול דעתה המקצועי של הוועדה. בית הדין קבע כי החלטת הוועדה ברורה ומנומקת, ולא נפל בה פגם משפטי. **למעלה מן הצורך**, בית הדין עיון בבדיקת השמיעה מיום 19.1.2018 (שצורפה לערעור) ומצא כי ממצאי עורך הבדיקה עצמו (20 דציבל באוזן ימין ו-25 דציבל באוזן שמאל) אכן דומים לממצאי הבדיקה מיום 16.10.2018 (18 דציבל מימין ו-23 דציבל משמאל). בית הדין קבע כי ממצאי שתי הבדיקות אינם מזכים בנכות העולה על 0% בהתאם לתקנות. **סיכום והוצאות:** לאור האמור, בית הדין דחה את הערעור. למרות שהמערער עמד על עמדתו גם לאחר הבהרות בית הדין, החליט בית הדין, לפנים משורת הדין, שלא לחייבו בהוצאות. **חידוש משפטי/הערה:** פסק הדין מדגיש את גבולות סמכותו של בית הדין לביקורת שיפוטית על החלטות ועדות רפואיות. בית הדין אינו נכנס לבחינה רפואית מחודשת של הנתונים, אלא בוחן את הפן המשפטי של החלטת הוועדה – האם היא מנומקת, האם נפל בה פגם משפטי, או האם הוועדה חרגה מסמכותה. במקרה זה, בית הדין מצא כי ההחלטה עומדת בדרישות אלו, גם אם המערער חולק על הפרשנות הרפואית. הדגש על ההבחנה בין סוגיות משפטיות לסוגיות רפואיות הוא עקרון יסוד בהתערבות בתי הדין לעבודה בהחלטות ועדות הביטוח הלאומי.