בד"א 26/14

תקציר

הערעור מתייחס להליכים משמעתיים שפתחה ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין נגד עו"ד שייקה שגב, שייצג עצמו בסכסוך שכירות עם לקוח. התלונה נגד שגב כללה אמירות בעל פה ובכתב שאמר במהלך ההליך המשפטי, שוועדת האתיקה קבעה כי אינן ראויות ואינן אתיות. בית הדין המשמעתי המחוזי בתל אביב זיכה את שגב מחלק מהאישומים והרשיע אותו באחרים, וגזר עליו 30 ימי מאסר על תנאי. שגב ערער וטען כי לא היה צריך לפתוח נגדו בהליכים, כי הוא כבר זוכה בהסדר אזרחי וכי זכותו לחופש הביטוי נפגעה. דעת הרוב, שניתנה על ידי נשיא בית המשפט העליון ואליו הצטרף עו"ד רומנוב, אישרה את פסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר, וקבעה כי דבריו של שגב אינם אתיים ואינם ראויים, אך תיקנה את ההרשעה ביחס להוראות החוק המיוחסות למעשים. נשיא בית המשפט הדגיש את ההבחנה בין התנהלותו האישית והמקצועית של עורך דין, וציין כי הליכים בבית המשפט אינם זירה ללשון הרע לא רלוונטית. הם הציעו "ריבוע" דמיוני של מבחנים לקביעת גבולות ההתנהגות האתית, שצדדיה כוללים את הרלוונטיות של הטיעון, נסיבות הטיעון, החובה כלפי הלקוח וחובת הכבוד והנימוס המקצועי. הרשעתו של שגב נמצאה מוצדקת על סמך קריטריונים אלה. עו"ד בוגט התנגד וטען לקבלת הערעור. הוא הדגיש את עקרון חופש הביטוי ואת ההקשר שבו נאמרו הדברים וסבר כי הם אינם חוצים את הגבול והופכים לעבירות משמעת. לדברי בוגט, השפה הקשה בה השתמש שגב, אף שאינה נעימה, אינה חסרת תקדים במערכת המשפט ויש לראות בה לגיטימית כאשר מאזנים בין חופש הביטוי לבין שמירה על כבוד המקצוע. בסופו של דבר החליט הרוב לדחות עקרונית את הערעור אך המתיק את העונש לנזיפה, בהתחשב בנסיבות הספציפיות של המקרה ובעברו הנקי של שגב.