רע"א 4372/12

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעורו של יוצא צה"ל לקבלת קצבת נכות לפי חוק הנכות. המבקש, ששירת במלחמת יום הכיפורים וסובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), תבע פיצויים ממשרד הביטחון בגין מחלת נפש שנדבקה בה במהלך השירות בזמן המלחמה. המחלוקת המרכזית נסובה סביב פרשנותו של סעיף 18(ו) לחוק הנכות, הנוגע למקרים שבהם נפגעי נפש או חיילים משוחררים לקויי שירות אינם תובעים קצבאות בתוך פרק הזמן שנקבע. המבקש טען כי מחלת הנפש שלו מנעה ממנו לתבוע הטבות מוקדם יותר, אך בתי המשפט קבעו כי אי יכולתו לעשות כן אינה נובעת ממצבו הנפשי. תחת זאת, הגורם המכריע היה שהמבקש היה מודע למצבו ולקשר שלו לשירותו הצבאי כבר בשנת 1989, אך בחר שלא להגיש תביעה מסיבות אישיות, אולי מטעמי בושה. פסק הדין, שהתבסס על הראיות שהוצגו, קבע כי מצבו הנפשי של המבקש לא פגע ביכולתו לתפקד באופן סביר או להגיש את התביעה עד שנת 2003. בתי המשפט, לרבות בית המשפט המחוזי וועדת הערר, הסכימו כי תביעת התגמולים, שהוגשה בשנת 2006, תזכה לפירעון מאמצע אוקטובר 2003 ואילך. החלטה זו הושפעה גם מהודאתו של המבקש כי שחזור קרב החרמון באותה תקופה הביא להידרדרות במצבו הנפשי. יש לציין כי בתי המשפט נמנעו מלדון בקביעותיה העובדתיות של הוועדה בשל חסם פרוצדורלי הקבוע בחוק. עוד הדגישה השופטת כי מדובר בהכרעה קונקרטית הנוגעת רק לצדדים המעורבים וכי כל הרחבה של פסק הדין למקרים אחרים מחייבת שיקול דעת מעמיק. למרות האהדה למצבו של המבקש, דחה השופט את הערעור, הסכים עם החלטות הערכאות הנמוכות יותר ופירש את סעיף 18(ו) בצמצום, בהתאם לכוונת המחוקק.