סע"ש 30864-08-18

תקציר

בית הדין מצא כי על יחסי העבודה בין התובעת לנתבעת חלות הוראות צו ההרחבה וחוק שעות עבודה ומנוחה. ראשית, הנתבעת לא הציגה חוזה אישי שנחתם עם התובעת. ההודעות על תנאי העבודה שהציגה הנתבעת לא נחשבו לחוזים אישיים, ולא הוכח כי נמסרו לתובע. שנית, תנאי העסקתה של התובעת לא היו נוחים יותר מהתנאים שניתנו לעובדים מכוח צו ההארכה. שלישית, על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה לתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה, תפקידו של התובע לא היה "תפקיד ניהולי" או "תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי". התובע היה מנהל בדרג ביניים ולא הייתה לו סמכות לקבוע מדיניות או ליהנות מעצמאות בקבלת החלטות. שכרו לא היה ברמה גבוהה ולא הייתה מניעה לפקח על שעות עבודתו. לפיכך, קבע בית הדין כי צו ההארכה וחוק שעות עבודה ומנוחה חלים על העסקתו של התובע. בית המשפט בחן גם את הסעדים המבוקשים על ידי התובע ומצא כי התובע זכאי ל-58,743 ₪ עבור גמול שעות נוספות ומנוחה שבועית, 34,000 ₪ עבור משכורת 13, 33,848 ₪ בגין אי הפרשה לקרן השתלמות, 4,726 ₪ בגין החזר ניכויים שלא כדין משכרו ו-3,500 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת על תנאי העסקתו. בקשתה של התובעת לפיצוי בגין הכנה שלא כדין של תלושי שכר והוצאות נסיעה נדחו. הנתבע חויב לשלם לתובע סכומים אלה בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, ושכר טרחת עורך דין בסך 12,000 ₪.