דב"ע לה/3 - 1

תקציר

במרכזה של הפרשה עובד שפוטר מעבודתו במינהל מקרקעי ישראל והפסיק את עבודתו ב-31 במאי 1973. העובד צבר 22 ימי חופשה שנתית, אותם חויב המעסיק לשלם עם פיטורין. הסוגיה שעמדה על הפרק הייתה קביעת המועד לתשלום זה, אשר תשפיע על השאלה האם המעסיק איחר בתשלום והיה חייב בתשלום הלנת שכר, יחד עם פיצוי הלנה בגין האיחור. בית הדין האזורי פסק תחילה לטובת העובד, וקבע כי התשלום ישולם ב-31 במאי, אך בעקבות ערעור של המעסיק בוטלה החלטה זו. ערכאת הערעור קבעה כי תשלום הפדיון אינו דמי חופשה אלא פיצוי בגין ימי חופשה שלא נוצלו, ולכן מועד התשלום צריך להיות 22 ביוני או 1 ביולי ולא 31 במאי. החלטה זו התבססה על חוק חופשה שנתית, הקובע כי אם עובד מפסיק לעבוד לפני יציאתו לחופשה שנתית, על המעסיק לשלם לו את הפדיון. בית המשפט התייחס גם לחוק הגנת השכר, המפרט את מועדי תשלום השכר, וקבע כי התנהלות העובד תרמה לאי ההבנה סביב מועד התשלום. משכך, התקבל הערעור, ופסק הדין המקורי לטובת העובדת הושב על כנו, תוך הפחתת סכום פיצוי הלנה, שבית הדין לא ראה עילה להתערב בו. שני הצדדים חויבו בהוצאות משפטם, והמשיב חויב לשלם למערער 200 ל"י כהוצאות הערעור.