בר"מ 310/21

תקציר

במקרה הנדון, בית המשפט לערעורים התייחס לבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר העניק סעד זמני למשיב בעתירה מנהלית נגד רשות האוכלוסין וההגירה. המשיבה, ילידת גיאורגיה בשנת 1992, נכנסה לישראל מכוח חוק השבות אך בהמשך נשללה אזרחותה בשל מסמכים מזויפים. למרות הליכים משפטיים שונים לאורך השנים לביסוס מעמדה, היא נתקלה בקשיים בחידוש רישיון השהייה הזמני שלה בשל היעדר דרכון בתוקף. העתירה המנהלית כללה בקשה לסעד זמני להארכת רישיון הישיבה שלה, תוך הדגשת חוסר יכולתה להגיע לטיפול רפואי חיוני ללא מעמדה. בית המשפט המחוזי נעתר לסעד זה, תוך שהוא מדגיש את מצבה הרעוע של המשיבה ומציין כי היא מתגוררת בישראל מזה 26 שנים. בית המשפט מצא כי מאזן הנוחות נוטה לטובת מתן סעד, נוכח ניסיונותיה הבלתי נלאים של המשיבה להסדיר את מעמדה במשך 13 שנים ללא הכרעה מהותית. המבקש התנגד לכך, בטענה כי בית המשפט המחוזי נעדר סמכות וכי אין לשנות את המצב באמצעות סעד זמני ללא עמידה בדרישות פרוצדורליות. עם זאת, ערכאת הערעור דחתה את בקשת רשות הערעור, בקובעה כי התערבות בהחלטות בית המשפט המחוזי בעניין סעדים זמניים צריכה להיעשות רק במקרים חריגים. בית המשפט הכיר בכך שספקות בדבר סמכות השיפוט המהותית אינם מונעים מטבעם סעד זמני והדגיש את הנזק הפוטנציאלי המשמעותי שייגרם למשיב אם לא יינתן סעד, העולה על כל פגיעה בלתי מפורטת במבקש. משכך, נדחתה גם הבקשה לעיכוב ביצוע, ולא הוצאו צווים להוצאות מאחר ולא התבקשה תשובה.