ע"א 9214/09

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס למחלוקת על בעלות וניהול של מסעדה הממוקמת ברמת השרון. המבקש השני ואדם נוסף, חיים לוי, הם בעלי מניות בחברה שבבעלותה המקרקעין עליהם פועלת המסעדה. המבקש מספר אחת, בנו של מבקש מספר שתיים, היה אחד ממנהלי המסעדה. הפרשה המקורית החלה בשנת 2000, אז הוגש נגד לוי והמבקש מספר שתיים כתב אישום בגין הפעלת עסק ללא רישיון. שמו של המבקש מספר 2 הוסר מאוחר יותר מכתב האישום בשל גילו המבוגר וחוסר מעורבותו לכאורה בניהול המסעדה. במאי 2005 ניתן פסק דין בבית המשפט לעניינים מקומיים, שאסר על לוי להמשיך להפעיל את המסעדה ואישר בדיקות להבטחת עמידה. פסק דין זה התקבל חלקית בערעור, ודחה את גזר הדין עד להבהרת תכנית מפורטת החלה על הקרקע. המבקשים לא היו שבעי רצון מתוצאה זו ועתרו לבג"ץ בבקשה להורות למדינה ולבית המשפט לעניינים מקומיים להכריז כי גזר הדין אינו חל עליהם. עתירה זו נדחתה, מה שהוביל את המבקשים להגיש תביעה בבקשה להצהיר כי גזר הדין אינו מחייב אותם. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, בנימוק של היעדר סמכות לברר פסקי דין שניתנו על ידי ערכאות שיפוטיות אחרות ומתח ביקורת על המבקשים על האופן הפוגעני והלא נקי שבו התנהל ההליך המשפטי. בעקבות זאת חויבו המבקשים בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. לאחר מכן ערערו המבקשים על פסק דין זה לבית המשפט העליון וביקשו עיכוב ביצוע בגין ההוצאות שנפסקו נגדם, מה שמביא אותנו לבקשה הנוכחית. הבקשה הנוכחית מבקשת לעכב את ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין ההוצאות בנימוק של סבירות גבוהה להצלחת הערעור ומאזן הנוחות. עם זאת, פסק הדין דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע. השופט קובע כי סיכויי הצלחת הערעור אינם גבוהים במיוחד, ומאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים. זאת ועוד, מצופה מהמשיבה, שהיא רשות ציבורית, למלא את חובותיה החוקיות, והסכום המדובר אינו גבוה במיוחד. לפיכך, הכלל של ביצוע מיידי של פסקי דין עם מתן פסק הדין צריך לעמוד, והבקשה לעיכוב ביצוע נדחית.