ע"נ 63226-02-22

תקציר

להלן ניתוח משפטי של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים, בהתבסס אך ורק על המידע שסופק: **ניתוח משפטי של פסק הדין בע"נ 63226-02-22** **רקע ומבוא:** פסק הדין דן בערעור שהוגש על ידי המערער נגד החלטת קצין התגמולים לדחות את הכרתו כנכה צה"ל בגין ירידת שמיעה וטינטון. המערער שירת בצה"ל כטכנאי מטוסים בשנים 1973-1977, וטען לחשיפה לרעש מזיק במהלך שירותו. תביעתו המקורית משנת 2007 נדחתה, ובקשתו לעיון נוסף משנת 2021 נדחתה אף היא, מה שהוביל לערעור הנוכחי. **עקרונות משפטיים מרכזיים:** 1. **נטל ההוכחה של קשר סיבתי:** עקרון יסוד מרכזי העולה מפסק הדין הוא כי נטל ההוכחה להוכחת הקשר הסיבתי בין תנאי השירות הצבאי לבין הפגיעה הנטענת מוטל על התובע (המערער). בית המשפט מדגיש כי "נטל הראייה מוטל על המערער להוכיח את הקשר בין השירות לבין הפגיעה" (סעיף 32). עיקרון זה משקף את הגישה הרווחת בדיני נזיקין ודיני הביטחון הסוציאלי, לפיה התובע צריך להוכיח כי הפגיעה אירעה *עקב* השירות. 2. **התיישנות והרחבת טענות:** פסק הדין מתייחס לבקשה לעיון נוסף והרחבת טענות. נפסק כי "ניתן לקבל החלטה חדשה רק אם היא על בסיס ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת ובטעות יסודה" (סעיף 35). בנוסף, טענת הטינטון, שלא נטענה בתביעה המקורית משנת 2007, נחשבה לטענה מאוחרת ונעדרת תיעוד רפואי מתאים, ולכן לא התקבלה. זהו ביטוי לעקרון לפיו יש להעלות טענות בזמן סביר ולא להרחיב אותן בשלבים מאוחרים של ההליך, במיוחד כאשר אין בסיס עובדתי או ראייתי תומך. 3. **משקלן של חוות דעת מומחים:** פסק הדין נסמך באופן מהותי על חוות דעת של רופאים מומחים (ד"ר ציק מטעם המשיב וד"ר גילוני מטעם המערער). בית המשפט בחן את חוות הדעת, העדויות בחקירות ואת הסתירות או ההסכמות ביניהן. המערער טען כי חוות דעת הרופא מטעם המשיב התעלמו מהחשד העיקרי (סעיף 12), בעוד בית המשפט בחן את הקביעות המקצועיות של המומחים. ההכרעה הסופית מושפעת באופן מכריע מקביעותיהם של המומחים, במיוחד בכל הנוגע לקשר הסיבתי הרפואי. 4. **הבחנה בין פגיעה ראשונית להחמרה מאוחרת:** עיקרון משפטי ורפואי מרכזי שנדון הוא ההבחנה בין הנזק הראשוני שנגרם כתוצאה מחשיפה לרעש לבין החמרה או התפתחות של הפגיעה שנים רבות לאחר סיום החשיפה. ד"ר ציק קבע כי "נזק שמיעתי שמקורו חשיפה לרעש, אינו מחמיר לאחר גמר החשיפה, וזו העמדה הרפואית המקובלת" (סעיף 33). קביעה זו, הנתמכת בפסיקה קודמת (ע"נ 328/97, ע"נ 803/82, ע"נ 427/96, ע"נ 253/06), מהווה בסיס מרכזי לדחיית טענות המערער בנוגע להחמרה מאוחרת. בית המשפט קיבל את העמדה כי ליקוי שמיעה פרוגרסיבי שהוחמר באופן קבוע לאחר השירות הצבאי, ככל הנראה לא ניתן לקשור אותו בקשר סיבתי-רפואי לחשיפה לרעש. 5. **התייחסות לרעש תעשייתי ורעשי התפרצות:** בית המשפט התייחס להבחנה בין רעש תעשייתי כרוני לבין רעשי התפרצות בעוצמות גבוהות (סעיף 22). ד"ר ציק ציין כי עקומות השמיעה של המערער "עשויות להתאים לנזקי שמיעה כתוצאה מהתפרצויות רעש בעוצמות גבוהות כמו אלה אליהן נחשף המערער". אמנם קביעה זו תומכת בקשר בין השירות לנזק, אך ההמשך בפסק הדין מתמקד בשאלה האם ההחמרה המאוחרת קשורה לשירות. 6. **"תורת המדע הנוהג" (Doctrine of Medical Certainty):** בית המשפט שואף לפסוק בהתאם לידע הרפואי המקובל והמוכח. הדבר בא לידי ביטוי בקבלת עמדתו של ד"ר ציק לגבי הפסקת החמרת הנזק לאחר סיום החשיפה, כפי שהיא מעוגנת בפסיקה קיימת ובספרות הרפואית (סעיף 33-34). המערער ומומחו לא הציגו ספרות רפואית תומכת לטענותיהם, דבר שהוחסר והיה בעוכריהם. **חידושים או היבטים מיוחדים:** 1. **התמודדות עם תלונות מאוחרות ולא מתועדות:** פסק הדין מדגים את הקושי המשפטי והראייתי בהתמודדות עם תלונות על מצבים רפואיים (כמו טינטון) אשר עולות שנים רבות לאחר סיום השירות הצבאי, ובהיעדר תיעוד רפואי מתאים מהתקופה הרלוונטית. בית המשפט נקט בגישה מחמירה כלפי תלונות שלא תועדו ולא נתמכו בראיות מספקות. 2. **הכרה חלקית ומותנית:** קצין התגמולים, דרך חוות דעתו של ד"ר ציק, הציע להכיר בלקות שמיעה בתדרים הגבוהים כתוצאה מחשיפה לרעש, כאשר הבדיקה הקובעת היא מ-1985, וכל החמרה נוספת אינה קשורה לשירות (סעיף 19, 29). הצעה זו, על אף שנדחתה על ידי המערער, מבטאת ניסיון להגיע לפשרה ולהכיר בחלק מהנזק הנטען, אך להגביל את האחריות לתקופה שלאחר סיום החשיפה, בהתאם לעמדה הרפואית המקובלת. 3. **התייחסות לאוזניות מיגון לא תקינות:** המערער טען כי האוזניות שקיבל היו מלוכלכות, בלויות ולא תקניות. ד"ר ציק עצמו ציין כי "אוזניות כאלה לא סיפקו הגנה ואינן מספיקות להגנה, ולכן מי שמשרת לצידן חשוף לרעש של עד 135 דציבל, מה שגורם לפגיעה בשמיעה" (סעיף 21). קביעה זו מחזקת את טענת המערער לגבי היקף החשיפה המסוכנת, אך בסופו של דבר, החלטת בית המשפט התבססה על ההחמרה המאוחרת ולא על הנזק הראשוני. **מסקנות:** בית המשפט דחה את ערעור המערער, תוך שהוא מבסס את החלטתו על העקרונות הבאים: * נטל ההוכחה לגבי הקשר הסיבתי מוטל על המערער. * תלונות מאוחרות, חסרות תיעוד, לא יוכרו. * הקשר הסיבתי בין חשיפה לרעש לבין ירידת שמיעה מוגבל בדרך כלל לתקופת החשיפה או זמן קצר לאחריה, ואינו חל על החמרה משמעותית המתרחשת עשרות שנים לאחר מכן, בהיעדר עדות רפואית חזקה. * הצורך בהוכחות מדעיות וספרות רפואית לתמיכה בטענות, במיוחד כאשר הן סותרות את העמדה הרפואית המקובלת. פסק הדין מדגיש את החשיבות של תיעוד רפואי סדיר, העלאת טענות בזמן סביר, והצגת ראיות מדעיות מוצקות להוכחת קשר סיבתי, במיוחד כאשר מדובר בנזקים שעלולים להתפתח או להחמיר לאורך זמן.