דב"ע נא/23 - 4

תקציר

פסק הדין מתייחס לשני עובדי משרד האוצר - ימיני ובצר. שניהם היו מעורבים בשביתה כללית שאורגנה על ידי ההסתדרות ולאחר מכן אושרו על ידי נציב שירות המדינה. ימיני הושעה ללא תשלום לאחר שנעל לכאורה את שער המשרד הראשי ומנע משר האוצר להיכנס. בצר, בינתיים, הועבר לתפקיד אחר בניגוד לרצונו. ההסתדרות וימיני טענו כי החלטת הנציב להשעות את ימיני לא הייתה מוצדקת ולא התקבלה באופן עצמאי, בעוד שהעברת בצר הייתה בלתי חוקית. בית הדין האזורי בירושלים דחה טענות אלה, והוביל את ההסתדרות ואת ימיני לערער על ההחלטה. דעת הרוב של בית המשפט פסקה לטובת ימיני, וקבעה כי השעייתו אינה עומדת בקריטריונים של חוקיות ונחיצות. העברתו מתפקידו לא הייתה קשורה לעבירת המשמעת בה הואשם, ולמעשיו כחבר ועד העובדים לא היה כל קשר לעבודתו במשרד. לכן ההשעיה לא הייתה נחוצה כדי לשמור על משמעת במקום העבודה. בעניינו של בצר אישר בית המשפט את החלטת בית הדין האזורי. היא הבהירה כי העברות כמו זו של בסר אינן נתונות למשא ומתן עם נציגי העובדים וכי תביעת ההסתדרות מטעמו אינה ראויה, שכן יש להפריד בין תביעות פרטניות לתביעות קיבוציות. השופטת ילין-מור, לעומת זאת, חלקה על החלטת הרוב בערעורו של ימיני, וטענה כי השעייתו מוצדקת. המשך נוכחותו של ימיני במשרד עלול לשבש את המשמעת של עובדים אחרים המעורבים בפעולות ארגוניות, במיוחד לאור היותו חבר בוועד העובדים. השופטת ילין-מור הציעה כי ניתן יהיה להסיר את ההשעיה אם ימיני תסכים להפסיק את כל פעילות האיגוד עד לסיום ההליך המשמעתי.