בג"צ 268/80

תקציר

בג"ץ דחה את שתי העתירות וביטל את הצווים הארעיים שהוצאו בתיק, וקבע כי יש להמשיך את הדיון בבית הדין הרבני בתביעת הגירושין ובמשמורת הילד. בית המשפט קבע כי השיקול המכריע והעיקרי בקביעת משמורת הילדים הוא טובת הילד. במקרה זה, טובת הילד דרשה כי יישאר בישראל, מרכז חייו, ויועבר למשמורת אביו, שכן אמו התכוונה לחזור לנורבגיה, ובכך לנתק את הקשר של הילד עם אביו ועם החינוך היהודי. בית המשפט הדגיש כי האם לא גילתה כל הזנחה בחובותיה כלפי הילד, אך חששותיו של האב לגבי חינוכו העתידי של הילד והעובדה שהילד היה מתחת לגיל שש, אשר על פי הדין והדין העברי יצרו הנחה כי עליו להיות עם אמו, גברו על שיקולים אחרים. יתר על כן, בית הדין הדגיש כי אין לו סמכות להכריע בעניין ללא בירור מלא של העובדות, דבר שאמור להתקיים בבית הדין הרבני. עוד צוין בדעת הרוב כי מעשה החטיפה, אף שהוא ראוי לגינוי, אינו חמור כמו מרכז חייו של הילד בישראל, והאב הגיש מיד עם שובו של הילד תביעת גירושין ומשמורת. השופט אלון, בדעה חולקת, היה מעניק לאם משמורת על הילד, שכן האב לא הראה בסיס אובייקטיבי להצדיק את עמדתו מבחינת טובת הילד, וההחלטה להעניק את המשמורת לאב הייתה מנתקת למעשה את הילד מאמו.