תא"מ 18463-05-20

תקציר

נסוב התיק סביב שני פוסטים שהעלתה הנתבעת מס' 1 בפייסבוק בנוגע לתקרית עם התובעת, שוטרת, שעיכבה אותה בעת שהבהילה חתול חולה אנושות לווטרינר. בפוסט הראשון הביע אכזבה מהתנהגותו של הקצין וטען כי אדישותו גרמה למותו של החתול. הנאשם מס' 2 שיתף את הפוסט והוסיף תגובה בה כינה את השוטר "מתועב ומרושע". על בית המשפט לקבוע האם פרסומים אלה מהווים לשון הרע, ואם כן, האם הם מוגנים על פי החוק. השופט פותח בהתוויית המסגרת המשפטית לתביעות לשון הרע, תוך שימת דגש על האיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב. הם מבהירים כי יש לבחון את הפרסומים באופן אובייקטיבי ובהקשר של הנסיבות הסובבות. השופטת קובעת כי הפוסטים והתגובות אמנם פורסמו, אך אין בהם משום לשון הרע. הביטויים בהם השתמשה הנאשמת מס' 1, כגון "חסרת חמלה" ו"בושה וחרפה", אינם מהווים לשון הרע, במיוחד בהתחשב במצבה הנפשי באותה עת. יתר על כן, כל אי דיוק בזמנים המוזכרים בפוסט שלה נחשב לפרטים שוליים שאינם פוסלים את האמת הכוללת של הפרסום. באשר לשיתופה והערתה של הנתבעת מס' 2, קובעת השופטת כי אין בהם כדי לבזות את התובעת בעיני אחרים וכי גם היא פעלה מתוך תום לב ואמפתיה למצבה של הנתבעת מס' 1. לפיכך, שני הנתבעים זכאים להגנה לפי סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, שעניינו הבעת דעה בתום לב על התנהגותו של אדם בשירות הציבורי. כתוצאה מכך, התביעה נגד שני הנתבעים נדחית, והתובע חויב בהוצאות משפטם, בסך 3,600 ₪, בתוך 30 יום.