עמ"נ 32856-04-18

תקציר

המערערת במקרה זה ערערה על החלטת ועדת הערר של הרשות המקומית המשיבה, אשר סירבה לפסוק לה החזר נוסף בגין הוצאות נסיעה הקשורות לטיפולים רפואיים. המשיב טען, כי על פי תע"ס, המערערת לא הייתה זכאית להחזרי הוצאות נסיעה, אך הם תמכו בה במשך שנים, לרבות העמדת כספי נסיעות לטיפולים, מעבר לתקציב השנתי למטרה זו. עוד הדגיש המשיב כי המערערת כבר קיבלה סיוע נרחב, לרבות סך של 27,000 ₪ לנסיעות בשנים 2017-2018 בלבד. הנושא המרכזי היה סביב הפרשנות והיישום של תקנות העבודה הסוציאלית הרלוונטיות. המערערת הסתמכה על סעיף המזכה חולים במחלות קשות כגון סרטן או מחלת כליות להסעה לטיפולים רפואיים מיוחדים. עם זאת, תקנה זו תוקנה לאחר שבקשת המערער נדחתה, ובמועד הערעור היא קבעה הסעה רק לטיפולי כימותרפיה או דיאליזה, או במקרים חריגים של מחלות קשות אחרות, שאושרו על ידי המפקח המחוזי לשירות הפרט והמשפחה. מאחר שהמערערת לא נזקקה לכימותרפיה או לדיאליזה, תקנה זו לא חלה עליה. החלטת המשיב נתמכה גם על ידי הגורמים המוסמכים במשרד הרווחה, לרבות מנהל תחום מוגבלויות ורכזת השירות לפרט ומשפחה במחוז צפון, אשר קבעו שניהם כי המערערת אינה זכאית לסיוע נוסף. בית המשפט מצא כי החלטת המשיב התבססה על תקנות תקפות ואילוצים תקציביים, וכי לא נפל פגם מינהלי או שיקולים זרים. בית המשפט הזדהה עם מצבו של המערער, אך הגיע למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר ודחה את הערר. כל צד היה אחראי להוצאות המשפטיות שלו.