ת"א 4033/02

תקציר

התובעים והנתבע מס' 1 הינם בעלים משותפים של נכס בירושלים, הכולל דירה וגג בעלי זכויות בנייה. הדירה הושכרה לאביו של הנתבע מס' 1 בשנת 1948, שהתגורר בה כדייר מוגן. לאחר פטירתו בשנת 1980 המשיכה בתו, הנתבעת מס' 1, להתגורר בדירה. הבעלות בנכס הועברה מספר פעמים, כאשר עו"ד חיים הס הפך לבעלים משותף בשנת 1999. בשנת 2001 מכר חיים את זכויותיו לתובעת מס' 1. כעת מבקשים התובעים לפרק את הבעלות המשותפת. בית המשפט מצא כי הנתבע מס' 1 הוא דייר מוגן בדירה, ולא רק בעל רישיון כפי שנטען על ידי התובעים. זכות הדיירות המוגנת שלה נגזרת מזכות הדיירות המוגנת של אביה, שלא ויתרה עליה בשנת 1973 עם העברת הבעלות בנכס. היקף זכות הדיירות המוגנת של הנתבע מס' 1 משתרע על כל הדירה, לרבות שני חדרים, מסדרון, חדר נוחות וגג, למעט חדר סגור אחד. טענת התובעים כי הנתבע מס' 1 פלש לחדרים אחרים וביצע שינויים בלתי מורשים לא הוכחה, וממילא ניתן לראות בשתיקתו הממושכת של חיים הסכמה משתמעת לשינויים אלה. באשר לפירוק שיתוף, קבע בית המשפט כי חלוקה בעין אינה אפשרית או פונקציונלית במקרה זה. לכן, הנכס יחוסל על ידי מכירה חיצונית, אלא אם הצדדים יכולים להסכים על מכירה פנימית. התמורה מהמכירה תחולק שווה בשווה בין התובעים לבין הנתבעת מס' 1 בניכוי הוצאות ותשלומי חובה. הנתבעת מס' 1 זכאית גם להחזר מחצית הסכום ששילמה עבור שחרור הנכס מחוב משכנתא, המהווה ניכוי של 15,000$ מחלקם של התובעים. לבסוף, נדרשים התובעים לשלם לנתבעת מס' 1 סך של 15,000 ₪ כהחזר הוצאות ושכר טרחת עורך דין.