ת"א 20306-06-19

תקציר

התובע, בעל מבנה בפתח תקווה, תבע את עיריית פתח תקווה ואת מילגם, סוכנות הגבייה של העירייה, בגין לשון הרע. התובע טען כי הנתבעים שלחו אליו דרישות רבות ובלתי מוצדקות לתשלום ארנונה והתראות על הליכי גבייה מנהליים, אשר פגעו בשמו הטוב, בפרטיותו, בפרנסתו ובבריאותו. הנתבעים טענו כי ההודעות נשלחו בהתאם לחוק, וכי זכותם לעשות כן כפי שהתחייבו על פי דין, או הותרו על ידי הרשות המוסמכת. בית המשפט בחן את התביעה על פי ארבעה אמות מידה, פירש את הביטויים בהקשר אובייקטיבי, קבע האם הם מהווים לשון הרע, בחן את תחולת ההגנות על פרסומים ולבסוף בחן את הסעדים. בית המשפט מצא כי הודעות החוב או דרישות התשלום שנשלחו על ידי הנתבעים אינן מהוות לשון הרע, שכן הן לא נחשפו למספר רב של אנשים ונשלחו לעיתים רחוקות. עוד קבע בית המשפט כי גם אם מדובר בלשון הרע, עומדת לנאשמים הגנה מכוח הוראת "הפרסום המותר". בית המשפט עמד על הבסיס החוקי לסמכותה של העירייה לגבות חובות ארנונה ולפתוח בהליכי גבייה, וקבע כי ההודעות נשלחו בהתאם לחוק ולהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, המחייבות את הרשויות לנהוג בזהירות בגביית חובות, ומתח ביקורת על התנהלות העירייה בהיבטים מסוימים של התיק. כמו כן נמצא כי חובו של התובע לשנים 2016 ו-2017 חולט. בית המשפט הגיע למסקנה כי יש לדחות את התביעה על יסוד היעדר לשון הרע, סמכותם החוקית של הנתבעים לשלוח את ההודעות ושיקולי מדיניות שיפוטית. לפיכך נדחתה תביעת לשון הרע, והתובע חויב לשלם לכל נתבע הוצאות משפט בסך 20,000 ₪.