ת"א 3085/06

תקציר

המחלוקת היא על פינוי דיירים מדירת מגורים המוחזקת על ידי עמידר, החברה לשיכון לאומי לישראל בע"מ, בשם מדינת ישראל. הדיירים, ובהם הנתבע יהודה ארץ, התגוררו בדירה לאחר פטירת הדייר המקורי, אביהם מנחם ארץ. עמידר טען כי הנתבעים החזיקו בנכס שלא כדין וביקשו את פינויים, ואילו הנתבעים טענו כי יהודה ארץ התגורר עם אביו למעלה משלוש שנים לפני מותו, מה שמזכה אותו להמשיך להתגורר בדירה כ"דייר ממשיך" לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם יהודה ארץ אכן התגורר בדירה שלוש שנים רצופות, שכן הדבר יקבע את זכאותו להישאר בנכס. בית המשפט בחן מספר דו"חות, עדויות ופיסות ראיות שהוצגו על ידי הצדדים. נמצא כי יהודה ארץ אכן התגורר בדירה במשך שלוש השנים הנדרשות, דבר הסותר את טענות עמידר. בית המשפט דן גם בסמכותו בתיק וקבע כי בעוד שההחלטה על מעמדו של דייר ממשיך נתונה לרשות המינהלית, יש לו סמכות לברר את התשתית העובדתית לתביעה כזו במסגרת תביעת פינוי, במיוחד כאשר דייר מבקש להציג ראיות נוספות. מאחר שהנימוק העיקרי לדחיית בקשתו של יהודה ארץ היה היעדר מגורים לכאורה במשך שלוש שנים, קביעת בית המשפט פותחת בפניו את האפשרות לפנות שוב לוועדת האכלוס. עם זאת, מאחר שתביעתם של הנתבעים לדיור ציבורי טרם הוכרה רשמית, פסק בית המשפט לטובת זכותו של עמידר לפנות את הנתבעים, אך עיכב את ביצוע פסק הדין במשך 12 חודשים. בנוסף, דחה בית המשפט את תביעתה של עמידר לדמי שימוש ראויים, שכן היא לא נתמכה בראיות, ובהתחשב במצבה הרעוע של הדירה. בפסק הדין הודגש כי זכות הפינוי כפופה להחלטת המדינה ועלולה להפוך למיותרת אם יוכרו זכויות הנתבעים בדירה. פסק הדין ניתן ללא צו להוצאות, ולנתבעים יש אפשרות לעתור לבית המשפט לעניינים מנהליים אם ירצו בכך.