בג"צ 228/64

תקציר

העותרת, שהיא מצרייה, ובעלה, שהוא ככל הנראה חסר אזרחות, נישאו במצרים ועברו לאנגליה בשנת 1957 בעקבות משבר סואץ. לזוג נולד בן משותף. בשנת 1962 עזבה העותרת את ביתם המשותף בעקבות מריבות ועברה לגור עם אמה. זמן קצר לאחר מכן לקחו המשיב את בנם לישראל ללא ידיעת העותר. העותרת ביקשה מבית המשפט האנגלי להגן על בנה אך נדחתה בשל חוסר סמכות. בתוך כך, הגישו המשיב תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים להותיר את בנם בישראל ולאסור עליו לצאת מהארץ. לאחר מכן ביקרה העותרת בישראל כדי לראות את בנה בשנת 1964, והבעל תבע אותה בבית הדין הרבני לשלום בית או לגירושין. בית הדין הרבני הוציא צו המונע מהעותר לצאת מהארץ. העותרת עתרה לבג"ץ בבקשה לבטל את הצו בנימוק שהיא אינה אזרחית ישראלית או תושבת, ולכן אינה כפופה לסמכותו של בית הדין הרבני. בג"ץ, בדעת רוב, קבע כי תושבות פירושה תושבות קבע ולאו דווקא מקום מגורים. המונח "תושב" בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, מתייחס למי שמתגורר דרך קבע בישראל ולא לשליח. דעת הרוב צידדה בפרשנות המתיישבת עם תפיסות משפטיות נאורות בעולם, אך סברה כי אין לאמץ את המושג האנגלי של מקום מגורים בישראל. חוק המגורים האנגלי, המייחס את מקום מושבה של אישה לבעלה, ספג ביקורת על היותו מיושן ובלתי הולם בעת החדשה. עוד צוין כי כוונת המחוקק הישראלי בהכללת תושבים לצד אזרחים כנתיני סמכותו של בית הדין הרבני הייתה לכלול גם את מי שאינם אזרחים. השופט ויתקון פירש את סעיף 1 בהתאם לפסיקה קודמת, המגדירה תושב כמי שיש לו תושבות קבע. השופטת זילברג, בהתנגדותה, סברה כי יש לפרש תושב כמי שיש לו כוונה להשתקע בישראל, וכי מקום מגוריה של העותרת עוקב אחר מקום מגוריו של בעלה. השופט כהן הסכים עם פרשנותו של ויתקון למונח "תושב" והדגיש כי אין לאמץ את המושג האנגלי של מקום מגורים, במיוחד לאור שכיחות שוויון הזכויות של נשים בישראל. בסופו של דבר, קבע הרוב בבג"ץ כי לבית הדין הרבני סמכות לדון בנושא, שכן המשיב הוא תושב קבע בישראל, ועל כן הצו המותנה צריך לעמוד. בית המשפט הביע מורת רוח מהתנהלותו של המשיב והורה לו לשלם את הוצאות העותר בסכום מוגדל.