צ"ה 2343-02-21

תקציר

בית המשפט דחה את הבקשה לצו הריסה שיפוטי של שני מבנים בחלקת אדמה. המבקשת, ועדה מקומית, לא הצליחה להוכיח כי המבנים הם תוצאה של "עבודה אסורה" כהגדרתה בסעיף 239 לחוק התכנון והבניה, המאפשר לבית המשפט להורות על הריסת מבנה ללא הליך פלילי וללא הרשעה. בית המשפט מצא כי המבקש לא הביא ראיות מספיקות באשר למועד הקמת המבנים, וסביר להניח כי הם נבנו לפני למעלה מ-50 שנה, לפני ביצוע התב"ע הרלוונטית. לפיכך, המבקשת לא עמדה בנטל ההוכחה כי המבנים נבנו שלא כדין. עם זאת, בית המשפט ניתח גם את הדרישות האחרות לצו הריסה שיפוטי ומצא כי המבקש עמד בשתיים מהן: ראשית, לא ניתן היה למצוא את האחראי לעבודה האסורה הנטענת בשקידה סבירה; שנית, התובע החליט שלא לחקור או לפתוח בהליך פלילי נוסף. עם זאת, בית המשפט מצא כי המבקש לא הוכיח "עניין ציבורי מיוחד" בהוצאת צו ההריסה, שהוא דרישה מכרעת לפי סעיף 239. המבנים עמדו במקומם במשך שנים רבות מבלי לגרום למטרד כלשהו, ולא היה צורך מיידי בביצוע תוכניות כלשהן שיפריעו למבנים. יתר על כן, חל שיהוי משמעותי בהגשת הבקשה, שהגביר את הצורך באינטרס ציבורי משכנע יותר. לבסוף, פקפק בית המשפט במניעיו של המבקש, והציע כי ייתכן שהבקשה הושפעה מסכסוך אזרחי בין המשיב לבין צדדים אחרים המעוניינים במקרקעין. מטעמים אלה נדחתה הבקשה לצו הריסה שיפוטי, והמבקש חויב לשאת בהוצאות המשיב.