ע"א 528/73

תקציר

בית המשפט העליון קבע כי המערערת הפרה את זכויות היוצרים של המשורר המשיב שיצירתו שונתה והוצגה כיצירה של מישהו אחר. בית המשפט פסק למשיב פיצויים בסך 10,000 ל"י במקום 30,000 ל"י שנקבעו בעבר על ידי בית המשפט המחוזי. החלטה זו התבססה על חוק זכויות יוצרים הישראלי, ובפרט על חוק זכות יוצרים משנת 1911, המגן על זכויותיהם הרוחניות, או המוסריות, של יוצרים, כמו גם על זכויותיהם החומריות. אמנת ברן להגנה על יצירות ספרותיות ואמנותיות, שישראל הצטרפה אליה, אמנם מגנה על זכויות רוחניות, אך בישראל היא אינה ניתנת לאכיפה ישירה. בית המשפט פירש את החוק משנת 1911 כך שמעניק לבעל זכויות היוצרים את אותם סעדים כמו כל בעל זכות אחר, הכולל זכויות רוחניות. הפיצוי בגין ההפרה, המחושב בדרך כלל כהפרש בשווי זכות היוצרים לפני ואחרי ההפרה, מותיר לשיקול דעתו של בית המשפט כאשר שווי זכות היוצרים אינו ניתן לחישוב, כמו במקרה זה. מאחר שהמשיבה כבר קיבלה פיצוי בגין נזקים מוחשיים מנתבעים אחרים, פסק בית המשפט פיצויים רוחניים בלבד, והפחית את הסכום ל-10,000 ל"י. כל צד היה אחראי להוצאות המשפטיות שלו.