בר"מ 5431/22

תקציר

המקרה הנדון עוסק באזרח בוליביאני, מבקש 1, ובבנו, מבקש 2, אשר נכנסו לישראל באמצעות ויזות תייר ושהו במדינה שלא כדין לאחר פקיעת תוקף הוויזות. רישיונו של מבקש 1 חודש עד שנת 2012, אך לא התייצב במשרד ההגירה לחידוש נוסף בשנים 2014 ו-2016. בשנת 2021 הגיש המבקש 1 בקשה לחידוש נוסף, אך נדחתה בשל היותו שוהה שלא כדין וחוסר יכולתו לאמת את יחסיו עם בנו, שהפך לבגיר. בית הדין לעררים דחה את ערעורו, מה שהוביל את המבקש 1 להגיש בקשה לסעד זמני בבית המשפט לעניינים מנהליים, שגם היא נדחתה. לאחר מכן פנו המבקשים לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, שדחה אף הוא את בקשתם לצו ביניים ואישר את ההחלטה הקודמת. המבקשים נתקלו בקשיים להצדיק את סיכויי הערעור שלהם ולהוכיח נזק בלתי הפיך, מה שהוביל את השופט למסקנה כי לא הייתה עילה להתערב בהחלטת הערכאה הנמוכה יותר. משכך, נדחתה בקשת רשות הערעור, וצו הביניים נדחה אף הוא, תוך הותרת ההחלטה המקורית על כנה, המחייבת את מבקש 1 לעזוב את הארץ.