תמ"ש 27512-02-20

תקציר

התיק נסוב סביב טענת התובעים למחצית הבעלות בדירה הרשומה על שם סבתם (המנוחה) בלבד. הנתבעים הם נכדיו של בן זוגו של המנוח ומבקשים לחסום את התביעה. השאלה המרכזית היא האם הנכס היה בבעלות משותפת של בני הזוג המנוחים, כפי שטוענים התובעים, בהתבסס על דיני השיתוף. השופט מצדד בנאשמים. ראשית, התובעים לא הביאו ראיות מספיקות לכך שהנכס נרכש במאמץ משותף, דבר המהווה תנאי מוקדם להחלת דיני השיתוף. שנית, התנהגותה של המנוחה, כפי שמעידה צוואתה ומעשיה במהלך חייה, מצביעה על כך שהיא לא ראתה בדירה רכוש משותף. בצוואתה של המנוחה, שנערכה זמן קצר לאחר פטירת בן זוגה, הורישה את כל נכסי המקרקעין לבנם, למעט הבת (אמם של התובעים), שעל פי הצוואה כבר קיבלה את חלקה המגיע לה. כמו כן, העבירה המנוחה את חלקה בדירה אחרת לבנה בעודה בחיים. פעולות אלה מוכיחות כי המנוחה התכוונה שהבן יהיה הבעלים היחיד של הנכסים, לרבות הדירה שבמחלוקת, וכי לא הייתה לה כל כוונה לחלוק את הדירה עם בן זוגה. בנוסף, מדגישה השופטת כי התביעה הוגשה באיחור רב, 47 שנים לאחר רכישת הדירה, דבר המקשה על קביעת העובדות. עוד מציינת השופטת כי למנוחה, במהלך חייה, היו הזדמנויות רבות לתבוע זכויות בדירה אך מעולם לא עשתה זאת, ומכאן משתמע כי ויתרה על זכויותיה. קבלת תביעת התובעים נוגדת את רצונו של המנוח ואינה צודקת, מה גם שהתביעה מוגשת על ידי הנכדים, הרחוקים מספר דורות מהצדדים המקוריים. בנסיבות אלה, השופט קובע כי חזקת השיתוף אינה חלה ודוחה את התביעה. התובעים אינם זכאים לכל פיצוי כספי, וצווים האוסרים על מסירת הדירה מוסרים. התובעים נדרשים לשאת בהוצאות ההליך, בסך 10,000 ₪.