ע"פ 4857-07-10

תקציר

פסק הדין דן בשני סעיפים נגד המערער: עושק וקבלת דבר מה במרמה. השופטים לא מצאו עילה להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא באשמת העושק, והסכימו כי המערער ידע שהמתלונן לוקה בנפשו וניצל את מצוקתו. השופטים קיבלו גם את קביעתו של בית משפט קמא כי המערער היה מודע למצוקתה המשמעותית של המתלוננת וניצל אותה, הנופלת תחת עבירת העושק. באשר לאישום של קבלת דבר במרמה, קבעו השופטים כי בחירתה של התביעה באישום זה הייתה מוצדקת, אך מעשיו של המערער לא היוו תרמית. מעשיו של המערער לא מילאו את הדרישה לקבלת טובת הנאה כלשהי הנובעת ממרמה, ואף לא עמדו ביסוד הנפשי של מרמה. בנוסף, לא היה יסוד סביר להניח כי המערערת ידעה שהשיק לא יכובד במועד הנקוב. לפיכך, הציעה ערכאת הערעור לדחות את הערעור על עבירת העושק ולקבלו בעבירה של קבלת דבר במרמה. השופטת חנה בן עמי והשופטת תמר בזק-רפפורט הסכימו עם ההחלטה. פסק הדין ניתן על ידי השופט ד' מינץ.