רע"א 4032/17

תקציר

פסק הדין עוסק בבקשה למתן רשות ערעור במחלוקת על פוליסת ביטוח. המבקשים הציגו שלוש טענות עיקריות: ראשית, הם טענו כי בית המשפט המחוזי טעה וקבע כי הפוליסה לא הגיעה למשיב למרות שנשלח מכתב דרישת תשלום לכתובתו של המשיב. שנית, הם טענו כי בית המשפט טעה בכך שדרש מהמבטחת להוכיח כי המשיבה לא יכלה להשיג ביטוח למעט גניבה על ידי עובד, ובכך להטיל נטל נוסף על המבטחים. שלישית, הם טענו כי על פי סעיף 2(ב) לחוק חוזה הביטוח, יש להחיל תנאי פוליסה מקובלים גם אם לא נמסרו, לרבות החרגה בגין גניבה על ידי עובד. המשיב הפריך וטען כי אין שאלה משפטית מהותית המצדיקה ערעור וציין את נכונותו של בית המשפט המחוזי. פסק הדין הדגיש את כוונתו של חוק חוזה הביטוח לצמצם את פערי הכוחות בין מבטחים למבוטחים, וחיזק את חובת המבטח לגלות את תנאי הפוליסה כדי להימנע מהחרגות. בית המשפט מצא כי המבטחת לא הוכיחה את מסירת הפוליסה, ובכך הפרה את חובת הגילוי והאימות החקוקה, ובכך שללה את ההסתמכות על החרגות הפוליסה. הטענה בדבר היעדר קשר סיבתי בשל אופייה האוניברסלי של החרגת הפוליסה נדחתה, תוך הדגשת חשיבותה של מודעות המבוטח להפחתת סיכונים. בית המשפט עמד על כך שהוראת התנאי הכללי לפי סעיף 2(ב) אינה תחליף למסירת הפוליסה, תוך הדגשת כוונות הגנת הצרכן שבחוק. היא הסתיימה באישור החלטת בית המשפט המחוזי, דחיית הערעור ופסיקת הוצאות למשיב, תוך הדגשת ההשלכות המשפטיות הרחבות מעבר למקרה הספציפי. פסק הדין נתמך פה אחד על ידי השופטים המעורבים.