ד"מ 9439-04-18

תקציר

התובע, עובד שעתי במאפיית הנתבעת, תבע שכר שלא שולם לו והטבות הנובעות מעבודתו. הסוגיות המרכזיות בתיק זה היו תקופת העסקתו של התובע, שיעור שכרו השעתי ותחולת צו ההרחבה בענף האפייה על העסקתו. בית הדין דחה את טענת הנתבעת כי העסקתו של התובע החלה בחודש מרץ 2013, וכי שכרו השעתי עמד על 23.12 ₪, כאמור בתלושי שכרו. בית הדין הסכים גם עם טענת הנתבע כי צו ההארכה בענף האפייה אכן חל על העסקתו של התובע, שכן הוא עבד במחלקת הייצור ולא היה עובד ניקיון, למרות טענות הנתבעת. בית הדין חישב את פיצויי הפיטורים של התובע, דמי הבראה, דמי חגים ופיצויים בגין היעדר הפרשות לקרן הפנסיה שלו, ומצא כי התובע זכאי לתשלומים אלה, שאת חלקם כבר שילמה הנתבעת. באשר לגמול שעות נוספות, הסכים בית הדין עם הנתבעת כי ניתן להשתמש ברישומי הנוכחות לצורך חישוב מדויק של מספר שעות העבודה, ולכן החזקה של 60 שעות חודשיות של עבודה בשעות נוספות לא חלה במקרה זה. עם זאת, בית המשפט מצא כי הנתבעת טעתה בחישוב שעות העבודה הרגילות של התובעת, והורה לנתבעת לשלם 890 ₪ גמול שעות נוספות. בית המשפט אף הורה לנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 2,500 ₪ בגין אי מסירת הודעת העסקה בשפה המובנת לו, כנדרש בחוק. לבסוף, בית המשפט הכריע בתביעת התובעת להלנת שכר, ומצא אותה מיושנת שכן הוגשה מעבר למגבלת הזמן של שנה. התביעה התקבלה בחלקה, והנתבע חויב לשלם לתובע את הסכומים המחושבים, לרבות פיצויי פיטורים, פיצויים וריבית משפטית, ולכסות את הוצאותיו המשפטיות של התובע.