ע"ע 6751-02-19

תקציר

עניינו של הערעור בשיעור ההפרשות שעל המערערת, הסתדרות שירותי רפואה הדסה, לשלם למשיבה, קרן הפנסיה של עובדי ההסתדרות הרפואית הדסה, בעקבות התיקון לחוק הפיקוח על קרנות פנסיה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הפיקוח), שנחקק בשנת 2004. התיקון נחקק לאור המשבר העמוק של קרנות הגירעון וכדי לאפשר להן לעמוד בהתחייבויותיהן לחבריהן, הוא דרש העלאת שיעורי ההפרשות לקרנות. השאלה בערעור היא האם התיקון מחייב את הדסה להגדיל את שיעור ההפרשות הכולל שלה לקרן מ-14.33% ל-15.83% מהשכר, או שמא די בהגדלת שיעור ההפרשות שלה ב-1.5% מהשכר, תוך הפחתת שיעור ההפרשות שלה ב-2.33% מהשכר, כך ששיעור ההפרשות הכולל שלה יעמוד על 13.5% מהשכר, שהוא שיעור ההפרשות שהדסה טוענת שהיא צריכה לשלם. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת הקרן והמדינה, לפיה התיקון מחייב את הדסה להגדיל את שיעור ההפרשות הכולל שלה ל-15.83% מהשכר, ובהתאם דחה את טענות הדסה. טענתה המשפטית העקרונית של הדסה, לפיה התיקון לחוק הפיקוח מחייב את כל המעסיקים שעובדיהם מבוטחים בקרנות שבהסדר לשלם הפרשות בשיעור אחיד של 20.5% מהשכר, נדחתה על ידי בית הדין. בית המשפט בחן את הטענות הפרטניות שהעלתה הדסה ומצא כי שיעור ההפרשות שלה לקרן במועד הקובע עמד על 14.33% מהשכר, מתוכם 8.33% יועדו לרכיב הפיצויים ו-6% לרכיב הפיצויים. בית המשפט קבע כי התיקון מחייב הגדלה של שיעור ההפרשות הכולל ולכן דחה את טענת הדסה כי היא רשאית להפחית את מה שמכונה "תשלומי יתר" לרכיב הפיצויים ולקבוע אותם בשיעור המקובל של 6% מהשכר. בית הדין דחה גם את טענותיה החלופיות של הדסה, לפיהן הגידול בחלקו של המעביד היה צריך להיות מיוחס רק לרכיב הפיצויים, ולפיהן הוגדל באופן זמני שיעור ההפרשות שלו בשנת 1965 לצורך מימון פרישה מוקדמת, כך שעם ביטולן בעקבות התיקון לחוק הפיקוח, גם תשלומי היתר בוטלו. בית המשפט קבע, כי הגידול בשיעור ההפרשות בשנת 1965 אינו זמני וכי מטרת הגידול הייתה לחזק את מעמדה האקטוארי של הקרן ולאפשר לה לעמוד בהתחייבויותיה, ולכן אין בסיס להפחתת שיעור ההפרשות. בנוסף, דחה בית הדין טענות פרטניות אחרות שהעלתה הדסה וקבע כי היה עליה להגדיל בהדרגה את שיעור ההפרשות הכולל שלה ל-15.83% מהשכר. לפיכך, הערעור, שכלל גם בקשה להבאת ראיות נוספות, נדחה. הדסה חויבה לשלם את הוצאות המשפט של הקרן בסך 400,000 ₪ ואת הוצאות המשפט של המדינה בסך 150,000 ₪.