ע"פ 5938/00

תקציר

הערעור להקלה בעונשו של המערער נדחה בשל חומרת מעשיו, ובפרט עבירת האינוס, הנחשבת חמורה ביותר שכן היא מבזה ופוגעת בכבודה וברגשותיה של הקורבן. המערער, שלא היו לו הרשעות קודמות בעבירות מין אך היה בעל עבר פלילי של רכוש וסמים, ניצל את אמונה של המתלוננת הצעירה וגרם לה נזק נפשי משמעותי. למרות היעדר אלימות פיזית, בית משפט קמא סבר כי התנהגותו חמורה דיה כדי להצדיק את גזר הדין. נקבע פיצוי לנפגעת לפי סעיף 77 לחוק העונשין, תוך הכרה בטראומה הנפשית שעברה. השופט א' חלק על כך, וטען כי קיים ספק אם המערער ידע או חשד בהיעדר הסכמה, והציע כי ייתכן שפירש את התנהגותה של המתלוננת כהסכמה. למרות סירובה המילולי הראשוני, המתלוננת לא התנגדה פיזית במהלך התקיפה, דבר שהשופט א' סבר כי יש בו כדי ליצור ספק סביר לגבי מודעותו של המערער לאי הסכמה. השופטת ביניש והשופטת ריבלין, לעומת זאת, הגיעו למסקנה כי די בסירוב המפורש ובהיעדר ההסכמה שבעקבותיו כדי להוכיח את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר, תוך ביטול הספקות בדבר מודעותו לאי הסכמה. בית המשפט הדגיש כי היעדר התנגדות פיזית אינו שולל אי הסכמה, ודוגל בזהירות במדידת הסכמה באמצעות התנהגות ותקשורת מילולית. בסופו של דבר, הערעור נדחה, תוך שהוא מאשר את ההרשעה ואת גזר הדין, בשל היעדר הסכמה מבוססת וכפייה מחושבת שהפעיל המערער.