ע"א 235/22

תקציר

במקרה זה, בית המשפט בחן מחלוקת הכרוכה בהסכם חליפין שבו המדינה הייתה אמורה להעביר זכויות בחלקות מסוימות למנוח. עיקר ההתמקדות הייתה בחלקה 37, שתוארה בתחילה בהסכם כבעלת 6,859/12,859 חלקים בבעלות המדינה. בשל הסכם פשרה מאוחר יותר עם צד שלישי, צומצם שטח החלקה ביותר מ-30%. בית המשפט קבע כי הפחתה זו מהווה הפרה של ההסכם על ידי המדינה. המדינה טענה כי הקיצוץ לא היה הפרה, שכן השינויים חלו לאחר ההסכם. עם זאת, בית המשפט חלק על כך, וקבע כי הייצוג הראשוני של המדינה את בעלותה הפך לבלתי מדויק, והעביר את האחריות למדינה. נימוקיו של בית משפט קמא, שכללו פרשנויות בנושא שיתוף במקרקעין ופסיקה קודמת, בוטלו. זאת ועוד, ערכאת הערעור מתחה ביקורת על החלטתו של בית משפט קמא לדחות את התביעות מבלי להתחשב בחובת הנאמנות שהוטלה על המדינה בנוגע לזכויותיו של המנוח. בית המשפט הורה על הארכת מעצר לבית המשפט קמא על מנת לפתור את הפרצה על ידי התאמת החלקות שהועברו או השטחים המעורבים. בית המשפט אישר החלטות אחרות הנוגעות להפקעות ודחה חלקים מהערעור, אך הגיע למסקנה כי המערערים אינם צריכים לשאת בהוצאות המשפט, ופסק להם 50,000 ש"ח. פסק הדין מדגיש את חשיבות קיום התנאים המדויקים בהסכמים ואת האחריות הכרוכה בעסקאות רכוש.