ע"א 59020-06-20

תקציר

תיק הערעור נסוב סביב פרשנותו של סעיף 45(א) לחוק חוזה הביטוח, הקובע כי "המבוטח רשאי בכל עת לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבטח". המחלוקת העיקרית היא האם סעיף זה מטיל דרישה מהותית בכתב או שהוא דרישה ראייתית. בית המשפט, בהסכמת בית משפט השלום והמנכ"ל, מפרש את החוק כבעל תכלית ראייתית. היא קובעת כי דרישת הכתב היא בראש ובראשונה אמצעי הגנה למבוטח, והתעקשות עליה עלולה לגרום נזק לציבור המבוטח. תכליתו של חוק חוזה הביטוח, בהיותו חוק צרכני, היא להגן על המבוטח מפני המבטח, במיוחד לאור אופיים ארוך הטווח והמחייב של חוזי ביטוח חיים. דרישת הכתב, במקרה זה, נתפסת כמיותרת כאשר יש ראיות ברורות, כמו בשיחות מוקלטות, לכך שהמבוטח מתעקש לבטל את הפוליסה. בית המשפט מפנה גם להוראות אחרות בחוק, כגון סעיף 52(ב) וסעיף 10, התומכות בטענה כי דרישת הכתב אינה מוחלטת וניתן לוותר עליה אם היא מיטיבה עם המבוטח. היא מדגישה כי למבוטח יש זכות לחזור בו מהביטול בתוך שלושה ימים, דבר המתיישב עם הרציונל העומד מאחורי דרישת ההודעה בכתב – לאפשר למבוטח זמן לשקול ואולי אף לבטל את הביטול. אשר לנטל ההוכחה, בית המשפט מסכים עם עמדת הממונה כי הודעת הביטול צריכה לעמוד במבחנים אובייקטיביים וסובייקטיביים, והוא מוצא כי מעשיו של המנוח, לרבות השיחות המוקלטות, עומדים בדרישות אלה. זאת ועוד, עקרון תום הלב נוטה לטובת ההכרה בביטול, במיוחד נוכח פעולות המבוטח של הפסקת תשלומי הפרמיה ופדיון החזרים. מסקנתו של בית המשפט היא כי יש לדחות את הערעור, והחלטת בית משפט קמא עומדת בעינה, תוך התחשבות גם בנסיבות הייחודיות של המקרה. פסק דין זה, אף שאינו מחייב, נותן פרשנות לחוק בהיעדר פסיקה קודמת בנושא.