ע"פ 546/92

תקציר

התיק עסק בערעור על פסק דין של בית משפט השלום שביטל כתב אישום בגין לשון הרע. המערער טען כי המשיב, עורך דין במקצועו, השמיע דברים מכפישים במהלך ביקור בביתו של המערער במסגרת הליך משפטי בו היו מעורבים מומחים שמונו על ידי בית המשפט. המשיב טען כי האמירות מוגנות לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, המגן על אמירות שנאמרו במהלך דיונים משפטיים מפני אחריות פלילית. בית משפט קמא נעתר לבקשה, והביא לביטול כתב האישום. בערעור בחן בית המשפט המחוזי האם ההגנה השתרעה מעבר לדיונים באולם בית המשפט וכללה פעולות הכרחיות הקשורות להליכים משפטיים, כגון ביקורי מומחים. השופט י' גרוס טען כי ההגנה המשפטית צריכה לכלול אמירות שהן חלק בלתי נפרד מההליך השיפוטי, תוך הדגשת חשיבותו של חופש הביטוי למשתתפים בהליכים משפטיים. עם זאת, הוא רמז כי ייתכן שההגנה לא תחול על התבטאויות שחורגות בבירור מהדיון ההכרחי ומפרות נורמות תרבותיות. השופט א' סטרוזמן חלק על כך, והדגיש את הצורך שאמירות יתחברו באופן מהותי להליך המשפטי כדי להצדיק הגנה, וקבע כי אין להגן על עלבונות שאינם רלוונטיים משפטית. השופט ס' סירוטה, בדעת מיעוט, טען לחיסיון רחב, שכן הגבלתו עלולה לפתוח פתח להתדיינות משפטית מיותרת. בסופו של דבר, בית המשפט בחר לקבל את הערעור, תוך שהוא דוחה את החלטת בית המשפט קמא ומחזיר את התיק לבחינה נוספת של היתרונות וההקשר של האמירות כדי לקבוע אם הן באמת נופלות בגדר ההגנה של חוק לשון הרע. החלטה זו הדגישה את האיזון הדקדק בין הגנה על טוהר המידות של ההליך המשפטי לבין מניעת ניצול לרעה באמצעות לשון הרע.