בג"צ 5100/94

תקציר

פסיקת בית המשפט העליון בחנה את חוקיותן של שיטות חקירה הכרוכות בלחץ פיזי של שירות הביטחון הכללי, הידוע בכינויו שב"כ. בית המשפט קבע באופן חד-משמעי כי פרקטיקות חקירה הדורשות אמצעים פיזיים, כגון טלטול, תנוחה מכאיבה ומניעת שינה ממושכת, מנוגדות הן לחוק הישראלי והן לסטנדרטים הבינלאומיים של זכויות האדם. נמצא כי פרקטיקות אלה פוגעות בזכותם של העצירים לכבוד ולחירות, והדגישו כי על החקירה לעמוד באמות מידה משפטיות ואתיות בסיסיות מבלי להיזקק לאלימות או ליחס משפיל. הסמכות לנהל חקירות צריכה להיקבע בהוראות חוק ברורות ואינה יכולה להסתמך אך ורק על הנחיות השלטון או על סמכויותיה השיוריות של המדינה. זאת ועוד, התייחס בית המשפט להגנת ה"צורך", העשויה להצדיק שימוש באמצעים פיזיים במקרים קיצוניים (תרחישי "פצצה מתקתקת") למניעת פגיעה מיידית, אך הגיע למסקנה כי הגנה זו אינה מעניקה אישור מקדים לשיטות חקירה פיזיות. בית המשפט הדגיש כי סוגיות אלה של ביטחון לאומי צריכות להיות מטופלות על ידי הרשות המחוקקת, ולהבטיח שכל האמצעים הננקטים יהיו חוקיים ועולים בקנה אחד באופן מידתי עם הערכים, החוקים והמחויבויות של ישראל בתחום זכויות האדם. בנוסף, הציע השופט קדמי לאפשר באופן זמני אמצעי חקירה מסוימים בנסיבות נדירות וקשות תחת פיקוח מחמיר, ולהעניק לכנסת שהות לחוקק חוקים מתאימים. פסק הדין אישר מחדש את העיקרון הדמוקרטי לפיו ההגנה על זכויות האדם נותרה בעלת חשיבות עליונה, גם לנוכח אתגרי הביטחון הלאומי, ועמד על כך שהליך החקיקה יסמיך כל חריגה מכללי חקירה סטנדרטיים.