בש"פ 2004/19

תקציר

הוגש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו לחייב את המדינה למסור למערער דיסקים המכילים חומרי חקירה הנוגעים לעניינו. החלטת בית המשפט המחוזי סיווגה את הדיסקים לשלוש קבוצות בעלות רמות גישה שונות. לקבוצה 1 ניתן היה לגשת רק במשרדו של המשיב, לקבוצה שתיים ניתן היה לגשת על ידי בא כוח המערער עם חתימת הסכם סודיות, ולקבוצה 3 ניתן היה לגשת ללא תנאי על ידי המערער ובא כוחו. המערער, המייצג את עצמו, טוען כי הסכומים שנקבעו לערבות הכספית ולהתחייבות העצמית אינם מידתיים וכי בית המשפט לא בחן את תכולת הדיסק עצמו. עם זאת, המדינה טוענת מנגד כי חוסר יכולתו של המערער לשלם את הסכומים שנקבעו אינו מהותי, שכן החלטת בית המשפט מוצדקת בהתחשב באופי העבירות. הערעור נתפס גם כניסיון לעקוף פסיקה קודמת בעניין ייצוגו של המערער. בית המשפט מצדד במדינה וקובע כי ההגבלות סבירות בהתחשב בפוטנציאל הפגיעה בפרטיות ובחומרת האישומים, הכוללים קשירת קשר, לשון הרע, פגיעה בפרטיות ופגיעה באינטרסים של קטינים. בהתחשב בשיקולים אלה, הערעור נדחה.