עמל"ע 30991-05-10

תקציר

עורך דין ישראלי הגיש תביעות זהות ובקשות לאיסור יציאה מהארץ בשתי ערכאות שונות, מבלי לחשוף את ההליכים המקבילים בפני אף אחת מהערכאות. התביעה השנייה הצליחה להטיל את האיסור, אך מעשיו של עורך הדין הוגדרו כלא אתיים. הוא הורשע בעבירות משמעת על ידי בית הדין המשמעתי של מחוז חיפה, שהטיל עליו מאסר על תנאי והוצאות. עורך הדין ערער הן על ההרשעה והן על גזר הדין לבית הדין הארצי למשמעת, שנדחה. לאחר מכן ערער עורך הדין לערכאות גבוהות יותר, בטענה שלא עשה שום דבר רע, אך בתי המשפט אישרו את פסקי הדין הקודמים. עיקרו של פסק הדין הוא כי על עורכי הדין לסייע לבתי המשפט בעשיית צדק ולפעול ביושר, דבר שהמערער לא עשה בכך שלא גילה את ההליכים המקבילים. מעשיו בזבזו משאבים שיפוטיים, הסתכנו בהחלטות סותרות וערערו את יושרה וודאותה של מערכת המשפט. דוקטרינת "החומר התלוי ועומד" תומכת בקביעה זו, וכך גם חובת תום הלב הפרוצדורלית. הערעור על הזיכוי נדחה, וההרשעה הקודמת וגזר הדין נשמרו. הדבר מהווה תקדים חמור להתנהגות פסולה של עורכי דין, ומדגיש את חשיבות היושר והתקינות הפרוצדורלית.