בש"פ 6891/19

תקציר

המערער, שהיה כמעט בן 18, הודה בניסיון לבצע מעשה סדום במשיב, שהיה בן 11, בנסיבות של אונס, והורשע בכליאת שווא ובשיבוש הליכי משפט. הוא נידון ל-36 חודשי מאסר. עם שחרורו הגיש המשיב בקשה למנוע מהמערער לחזור להתגורר בבית הוריו, שהיה ממוקם בכפרו של המשיב. המשיב הביא ראיות למצוקה הנפשית הקשה שהוא חווה כתוצאה מהפגיעה, לרבות חוות דעת פסיכיאטרית ודו"ח ממרכז עלם לטיפול בפגיעה מינית בילדים. בית המשפט המחוזי בנצרת נעתר לבקשת המשיב, חרף הנזק הרב שייגרם למערער, בנימוק שפגיעתו של המשיב חמורה ומכרעת יותר, ואין אמצעים אחרים להגנה מספקת על המשיב. המערער ערער על החלטה זו, אך הערעור נדחה. השופט קבע כי בידי בית המשפט המחוזי די ראיות כדי להגיע למסקנה כי המשיב עלול להיגרם לו נזק נפשי ממשי אם המערער יחזור למקום, וכי צו ההרחקה הוא מענה מידתי. השופט הדגיש כי המערער, כיום בן 20, יכול היה לחיות באופן עצמאי מחוץ לכפר, ואילו המשיב, קטין צעיר, נזקק להגנה. השופט אישר את דחיית טענות המערער על ידי ההחלטה והדגיש את חשיבות ההגנה על המשיב הפגיע. משכך, נדחה הערעור, וצו ההרחקה המונע מהמערער לחזור לבית הוריו בכפר המשיב למשך שנתיים נותר על כנו.