ע"א 7896/16

תקציר

במקרה הנדון, בחן בית המשפט האם הסדר פרוצדורלי של בית משפט קמא מגביל ערעורים הנוגעים לפיצוי בגין סבל, והגיע למסקנה כי לא קיימת הגבלה כזו, ובכך אפשר את המשך הערעור. ליבת הסוגיה נסובה סביב השאלה האם סעיף 5 לקריטריונים מהווה התיישנות לתביעות פיצויים או רק מתווה תחולה לתחולה רטרוספקטיבית של הלכת רוטמן. בית המשפט קבע שמדובר בתניית תחולה ולא בהתיישנות. המדינה ונתיבי ישראל טענו כי הסתמכות מוקדמת על פסק דין פיצר, שלא חייב פיצוי בגין הפקעה חלקית, הייתה לגיטימית עד שנת 2005 בשל שינויים בציפיות המשפטיות ובהשפעות התקציביות. בית המשפט אישר הסתמכות זו כסבירה, וציין את החשיפה הפיננסית המשמעותית בסך של כ-267 מיליון שקל, שהיו לה השלכות תקציביות משמעותיות. אושרה סמכותו של שר התחבורה לקבוע קריטריונים לפיצוי נפגעים, וניתנה אפשרות להגביל את תחולת פסק דין רוטמן רטרוספקטיבית לשבע שנים. בית המשפט איזן בין האינטרסים הציבוריים והאחריות הפיסקלית לבין זכויות הפיצוי של הפרט. לבסוף התקבלו הערעורים, תוך הדגשת תוקפם של קביעת אמות מידה סבירות המבוססות על הסתמכות ושיקולים תקציביים, מבלי להתייחס לתחולתו הספציפית של פסק דין ארידור.