ת"א 2312/98

תקציר

פסק הדין דוחה את טענות התובעים, שהם חקלאים שפינו מרצונם את אדמותיהם בתמורה לפיצוי מהמינהל האזרחי, גוף ממשלתי ישראלי, במסגרת תוכנית בניין עיר. התובעים טענו כי הסתמכו על הבטחת המנהל האזרחי כי הפיצויים יחולקו על פי קריטריונים אחידים, וכי היו נוהגים אחרת אילו ידעו כי חקלאים שיסרבו להתפנות יקבלו פיצוי גבוה יותר. עם זאת, השופטת קובעת כי התובעים לא הביאו ראיות מספיקות לכך שלא היו מתפנים ללא הבטחה לפיצוי אחיד, וכי טענת ההסתמכות שלהם אינה חזקה. עוד קובע השופט כי אמנם הייתה הבטחה מנהלית לחלק את הפיצויים לפי קריטריונים אחידים, אך למינהל יש הצדקה משפטית להפרתה בשל נסיבות חריגות. יתרה מכך, השופטת דוחה את טענת האפליה של התובעים, שכן שתי קבוצות החקלאים - אלה שהתפנו מרצון ואלה שסירבו - לא היו במצב שווה. החקלאים שסירבו להתפנות היו חשופים להליכים משפטיים, והפיצוי הגבוה יותר שקיבלו נבע ממדיניות ודחיפות זמן, שהיוו חריג ולא כלל. לבסוף, פסק הדין דוחה את טענות המינהל האזרחי, שטען כי טענות התובעים הפרו את הסכמי הפינוי, וקובע כי זכותם הבסיסית של התובעים לערער על הפיצוי גוברת על תנאי ההסכמים. השופט מגיע למסקנה כי מדיניות של הגדלת הפיצוי לחקלאים שאינם עומדים בדרישות אינה ראויה, אך סבירות החלטת המינהל במקרה זה לא נבחנה. כל צד אחראי לשכר הטרחה שלו, ומביא את פסק הדין לטובת המנהל האזרחי.