ע"פ 4336/96

תקציר

הערעור מתייחס ליו"ר הסוכנות היהודית, שהוגש נגדו כתב אישום בגין קבלת כספים במרמה מהסוכנות ומרמה והפרת אמונים, בגין שימוש בשני כרטיסי אשראי - אחד מוסדי ואחד פרטי - למימון רכישותיו הפרטיות, ששולמו על ידי הסוכנות מבלי שהוא חויב בגינם. בית המשפט המחוזי זיכה את דיניץ מהאישום הראשון מחמת הספק, והרשיע אותו באישום השני. הן המדינה והן דיניץ ערערו לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קיבל את ערעורו של דיניץ וזיכה אותו מהאישום השני, גם הוא מחמת ספק, ודחה את ערעור המדינה. על פי העובדות, לא הייתה מחלוקת כי הסוכנות נשאה בהוצאותיו הפרטיות של דיניץ במשך מספר שנים, והמחלוקת נסבה סביב השאלה האם דיניץ ידע זאת. באשר לאישום הראשון, הנוגע לכרטיס האשראי המוסדי, קבע הרוב כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי קיים ספק סביר באשר למודעותו של דיניץ היא סבירה, ולכן זיכה אותו. אשר לאישום השני, הנוגע לכרטיס האשראי הפרטי, דעת הרוב קבעה כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי דיניץ ידע כי הסוכנות משלמת את הוצאותיו הפרטיות מבלי לחייבו אינה מבוססת על חומר הראיות, ומעלה ספק סביר לגבי מודעותו. דעת הרוב הדגישה כי ממצאיו של בית המשפט המחוזי בדבר חוסר מהימנותו של דיניץ באישום השני היו צריכים להביא אותו לפקפק גם במהימנותו באישום הראשון, וכי הראיות האובייקטיביות בשני המקרים ביססו מעבר לכל ספק סביר כי לדיניץ הייתה כוונה פלילית נדרשת בשתי העבירות. עם זאת, הרוב העדיף להסתמך על ממצאי בית המשפט המחוזי ולזכות את דיניץ משני האישומים מחמת הספק. סגן הנשיא לוין הדגיש את התמונה העגומה שעלתה מהראיות בנוגע לטיפול בעניינים הכספיים בסוכנות, והביע תקווה שהלקח נלמד. השופטת דורנר, בדעה חולקת, סברה כי מכלול הראיות מוכיח מעבר לכל ספק סביר כי דיניץ ביצע את העבירות המיוחסות לו בשני האישומים.