ת"צ 3090-06-23

תקציר

הערעור מתייחס לשני מקרים נפרדים, כללית ומכבי, ששניהם סובבים סביב תוכניות שב"ן, תוכנית ביטוח בריאות משלים שקופות החולים מציעות לחבריהן. המערערים בשני המקרים טענו כי יש לאפשר להם לנהל תביעה ייצוגית נגד קופות החולים בגין אי מתן מלוא שירותי השב"ן במהלך הסגר הראשון שהוטל למניעת התפשטות נגיף הקורונה, ודרשו את החזר דמי החבר. בפרשת כללית אישר בית המשפט לערעורים את דחיית הבקשה לאישור התובענה הייצוגית על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט מצא כי התובעים לא הוכיחו אפשרות סבירה שהשאלות שבמחלוקת יוכרעו לטובתם. בית המשפט הדגיש את אופיין הציבורי של תוכניות שב"ן, המבדיל אותן מגופים מסחריים, וציין את הגמישות הגלומה בהיקף השירותים הניתנים, כמו גם את הפיקוח הרגולטורי המסדיר אותן. נקבע כי ההשעיה הזמנית של חלק מהשירותים במהלך הסגר אינה מהווה הפרת חוזה, וכי תגובת קופת החולים למגפה, שכללה הארכת חלק מהזכאויות והפחתת דמי החבר, היא דרך לגיטימית לעשיית צדק מתקן. כמו כן, בית המשפט מצא כי קביעת עודף תקציבי, תנאי מוקדם להצלחת תביעת ההעשרה, היא מורכבת ודורשת ידע מקצועי בכלכלת בריאות. לעמדת משרד הבריאות, שתמכה בפעולותיה של כללית, ניתן המשקל הראוי. אשר לפרשת מכבי, קיבלה ערכאת הערעור של מכבי על החלטת בית המשפט המחוזי לאשר את התובענה הייצוגית. בית המשפט מצא כי הנמקתו של בית המשפט המחוזי בעייתית, וכי הטענות הנוספות שהועלו במקרה זה אינן מצדיקות מסקנה שונה מזו שאליה הגיע בעניין כללית. לבסוף פסק בית המשפט בסוגיית הוצאות המשפט. בית המשפט החליט להגדיל את הסכום שנפסק לכללית ולש.ל.ה ביחס למורכבות ההתדיינות והעמיד אותו ל-25,000 ₪ כל אחת, בגין שתי הערכאות. בפרשת מכבי חויב התובע לשלם למכבי הוצאות משפט בסך 25,000 ₪, גם בגין שתי הערכאות.