עע"מ 2814/12

תקציר

הערעור מתייחס לפרשנותו של סעיף 4 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשמ"ח-1988, הקובע את התנאים שצריכים להתקיים על מנת לקבל רישיון לעסוק ברפואה בישראל. על פי הפקודה, ניתן לתת רישיון למי שיש לו "השכלה רפואית", המוגדרת כלימודי רפואה בחו"ל שהוכרו על ידי מנהל משרד הבריאות, קבלת תעודה מוכרת והשלמת התמחות שהוכרה על ידי המנהל מבחינת משך ותנאים. למשיב, מנהל המשרד, שיקול דעת להכיר בשלושת התנאים הללו. המערערת למדה רפואה באוקראינה וסיימה שם את לימודיה והתמחותה. עם חזרתה לארץ הגישה בקשה לרישיון לעסוק ברפואה אך לא עברה את בחינת הרישוי. בהמשך לכך, ביקשה המערערת מהמשיבה להכיר בלימודי הרפואה שלה, אך בקשתה נדחתה בנימוק שלא עסקה ברפואה זמן רב ולכן לא עמדה בדרישת "השכלה רפואית". בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את עתירתה נגד החלטת המשיב. לאחר מכן ערער המערער לבית המשפט הגבוה לצדק. הסוגיה העיקרית הניצבת בפני בית הדין היא האם למנהלת יש סמכות להימנע מהכרה בהשכלתה הרפואית של המערערת רק משום שלא עסקה במקצוע מזה זמן רב. בית המשפט קבע כי תכליתה של פקודת הרופאים היא להבטיח שרק רופאים בעלי רמה מקצועית נאותה ייכנסו למקצוע. לשם כך, הפקודה מחייבת את המבקשים לעבור בחינות הסמכה, שמטרתן להבטיח כי ידיעותיו של המבקש מעודכנות. בית המשפט פירש את הפקודה כמבחינה בין ההכרה בהשכלה אקדמית לבין החובה לעבור בחינות. לדברי בית המשפט, חלוף הזמן מאז סיום הלימודים אינו שולל מאדם את ההכרה ב"השכלתו הרפואית", אך המנהל רשאי לדרוש ממועמדים שלא עסקו במקצוע שנים רבות לעבור בחינות רישוי מיוחדות נוספות. לפיכך, קיבל בית המשפט את הערעור, ביטל את פסקי הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים ואת החלטת המשיב, וקיבל את עתירת המערער. בית המשפט קבע כי המשיב רשאי להתנות את מתן הרישיון למערערת בעמידה בבחינות רישוי מיוחדות. המשיב יישא בהוצאות המערערת בסך של 20,000 ₪.