בג"צ 7139/09

תקציר

העותר, חייל בצה"ל, ביקש לערער על החלטת רשויות הצבא שלא לקדמו לתפקיד קבע מוגדר בשירות קבע ולשחררו מהשירות. התיק התמקד בבחינת חוקיות החלטת הצבא, בהתחשב בטענות העותר לפגמים פרוצדורליים ולהיעדר הצדקה עניינית. בית המשפט הכיר במידת האיפוק המיוחדת המופעלת בפיקוח שיפוטי על החלטות כוח אדם צבאי, אך גם התווה את הפרמטרים להתערבות במקרים כאלה, דהיינו, עודף סמכות, הפרת נורמות של שיקול דעת מינהלי או אי הקפדה על עקרונות ההגינות. בפסק הדין נקבע כי רשויות הצבא פעלו במסגרת סמכויותיהן החוקיות ופעלו בהתאם לנהלים המתאימים. העילות לשחרורו של העותר התבססו על צווים צבאיים תקפים שקבעו מגבלה על מספר שנות שירות הקבע בשלב השירות הראשוני מטעמים ארגוניים. פקודות אלה נועדו לשמור על מבנה היררכי מאוזן ולאפשר בחינה מעמיקה של התאמת החייל לשירות ארוך טווח. בית המשפט מצא כי מדיניות הצבא הייתה סבירה ונועדה לשפר את איכות השירות ורמתו. כמו כן, בית המשפט קבע כי הערכתו ודירוגו של העותר נערכו באופן הוגן וסביר, תוך התחשבות בגורמים שונים כגון ביצועים מקצועיים, נתונים סוציומטריים ורישומים משמעתיים. תהליך הדירוג, שכלל השוואת חיילים מאותו מקצוע ודרגה, נמצא תואם את מטרות הצבא. גם טענתו של העותר בדבר אפליה ופגיעה בזכותו לשימוע נדחתה, שכן בית המשפט קיבל את הסברם של המשיבים למינויים של חיילים אחרים ומצא כי ניתנה לעותר הזדמנות מספקת להשמיע את טענותיו. בנוסף, הגיע בית המשפט למסקנה כי עיכובים קלים בהליכים המנהליים לא גרמו נזק משמעותי לעותר ואינם מצדיקים התערבות שיפוטית. בסופו של דבר נדחתה העתירה, וצו הביניים שמנע את שחרורו של העותר הוסר. לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה הצטרפו השופטת ארבל והשופט דנציגר.