ת"פ 11002-07-20

תקציר

השופט מצא את עדותה של המתלוננת, הנתמכת בעד ובראיות רפואיות, אמינה ומספיקה כדי לבסס את עובדות המקרה מעבר לספק סביר. מנגד, השופט מצא את עדותו של הנאשם כבלתי אמינה ומלאת סתירות. השופט התייחס גם לקבילות ולמשקל של חלק מהתמונות והגיע למסקנה כי הן קבילות ויש לתת להן את מלוא המשקל. לאחר מכן פנה השופט לבחון את העדויות ולקבוע את הממצאים. עדותה העקבית והמפורטת של המתלוננת, לצד ראיות תומכות, הביאו את השופט לקבל אותה כאמינה. השופט מצא גם את עדותו של אחיה של המתלוננת, איברהים, כמהימנה. לעומת זאת, השופט ראה את עדותו של הנאשם כבלתי עקבית ובלתי הגיונית. השופט הגיע למסקנה כי גרסתו של הנאשם לאירועים אינה מהימנה וכי טענתו להגנה עצמית נעדרת שחר משום שלא עמדה בתנאים הנדרשים. זאת ועוד, השופט קבע כי התקיימו יסודות העבירה – גרימת חבלה חמורה שלא כדין – שכן הראיות הרפואיות אישרו את חומרת פציעתו של המתלונן. עוד ציין השופט כי העבירה בוצעה בעת שהנאשם נשא נשק קר, וכי לנאשם הייתה כוונה פלילית נדרשת. כתוצאה מכך, הרשיע השופט את הנאשם בעבירה המיוחסת לו, תוך שהוא דוחה את טענתו להגנה עצמית ובהתחשב בכל יסודות העבירה.