ע"פ 2326/11

תקציר

פסק הדין דן בסיווגו של המקרה כמקרה של זיכרונות מודחקים או כגרסה כבושה של קורבן עבירת מין. הסיווג חשוב שכן הוא משפיע על תוצאת פסק הדין. במקרה הראשון, אין די בדברי המתלוננת ויש צורך בדרישת ראיות גבוהה יותר. הדיון נסוב סביב מהימנותם של המתלוננת, א' והעדים האחרים. ישנן אינדיקציות לכך שזיכרונותיו של א' מההתעללות המינית שעבר הודחקו וצצו בשלב מאוחר יותר בחייו. עם זאת, דעת הרוב של השופטים מסווגת אותה כגרסה כבושה. השופטים חלוקים גם בשאלה האם הפגיעה המינית נמשכה גם לאחר שהמשפחה עלתה לישראל. בעוד א' ואמו, ל', טוענים שכן, עד שא' היה בן 25, ישנן אינדיקציות בראיות המצביעות על כך שההתעללות הסתיימה לפני שהמשפחה עברה דירה. השופטים חלוקים גם על מהימנות עדותה של ל', כאשר חלקם מוצאים אותה מהימנה ואחרים מתקשים לקבוע כי עדויותיהם של א' ושל ל' אמינות בשל סתירות מובנות. גם מצבו הנפשי של א', משקל עדותו של המטפל והתרשמותו של המערער נדונים כסיבות לפקפק באשמתו של המערער. בסופו של דבר, השופטים עמית והשופטת נאור מסכימים עם דעת המיעוט לפיה קיים ספק סביר בדבר אשמתו של המערער בעבירות בהן הורשע ומציעים לזכות אותו. השופט רובינשטיין מצטרף לחוות דעתו של השופט עמית ומדגיש את הזהירות הנדרשת לביטול פסק דין שבו יוחסה המהימנות למתלוננת על ידי שני שופטים.